"אף אחת היא לא את"

שריטות בעץ - תערוכה של אביטל איפרגן
"אף אחת היא לא את"
פתיחת התערוכה 29/11 חמישי 18:00

 

ב"אף אחת היא לא את" אביטל איפרגן מבקש לחשוף את הנשיות המיתית הבלתי-מושגת הכלואה בתוך העץ.

אוסף העבודות בתערוכה מבקש מאתנו מבט שנע בין התמים לטעון, בין הנצחי למתכלה ובין המתפעל למציצני – ובכל אלה כוחו.

 

אביטל איפרגן (43) תמיד עבד עם הגוף ובתנועה. הוא עסק בשיאצו, גינון, אומנויות לחימה, שיפוץ, ריקוד ונגרות. מתוך כל אלה התפתח, וממש רק לאחרונה, כאמן. מתגורר במצפה רמון ואב לליבי (3.5). זו התערוכה הראשונה של עבודותיו מחוץ למצפה רמון. 

תדמיינו את הנימפה דפנה רצה במעבה היער. בעצם תדמיינו אותה בורחת. רודף אחריה אפולו, מתנשף, אחוז בתשוקת אמוק אליה. דפנה בוכה, מתחננת לזאוס על נפשה ורגע לפני שאפולו משיג אותה, זאוס נאתר והופך אותה לעץ. עץ דפנה. אפולו שבור-לב ומוכה חרטה מחבק את העץ ושומע, עמוק בתוך הגזע, את פעימות ליבה של האהובה הבלתי-מושגת.

ה"קנבס" שלו הן פלָטות עץ ממוחזר שמצא ברחוב, באתרי בנייה ומזבלות: גב ארון, במת מיטה, קרש שולחן, פאת ארגז. הן עשויות מהחומר הכי נחות – סנדוויץ', דיקט, שכבות פורניר מודבקות. הצבע המתקלף, כתמי הזמן והרטיבות - כל אלה מהווים רמזים מטרימים למי שתיכף תתגלה בו. החומר הוא הטיזינג לדמות. אין פה "לוח חלק", לכל קנבס, בדיוק כמו לגוף עצמו, יש היסטוריה ייחודית. וגם עתיד ייחודי: העבודות חסרות גימור. הן לא מצופות בלק או שמן, המגע שלהן מחוספס (תמששו בעצמכם). עם הזמן והאור והלחות, החומר הדינאמי ידהה, יתעקם, יתרכך – בדיוק כמו הגוף המגולם בו.

איפרגן לא מוסיף קווים לָעולם. הוא גורע אותם. בבסיס הפעולה שלו ניצבת החסרה: חריצה, סילוק, חריטה, שריטה, שיסוף, ביתור וליטוש. הוא מקלף שכבות עץ כמי שמגלה בתוך האבן מאובנים פרה-היסטוריים, דמיוניים, של הגוף הנשי. והוא עושה זאת לא עם אזמל מנתחים עדין אלא דווקא עם משחזת זווית, כלי של מסגרים לחיתוך מתכת בתנועה גסה, מהירה וכוחנית. ויש מחויבות גדולה למגע המשחזת: את השריטות שלה אי אפשר למחוק, לטשטש, לכסות. את הנחרט אין להשיב. על רקע התנועה האלימה של המשחזת, בולטת עוד יותר רכותו של הדימוי שהיא חורצת בעץ.

מעשה ההחסרה הפרוע מבטא תשוקה לא מרוסנת וניסיון עיקש וכושל, לעמוד על טיבה של הנשיות היצרית. הדמויות מרומזות, מסומנות בקווים חדים, מגששים, מרוטשים. הנשים בעץ מציגות לראווה את גופן או הודפות את המבט באי נחת. חלקן משתמשות בכוח הפיתוי שלהן וחלקן מתנגדות לו, עייפות ממנו, מכונסות בעצמן. אבל נדמה כי כולן מודעות למבט שמלווה אותן. במובן זה הן שותפות למעשה היצירה, תורמות את גופן לחקירת המבט כמו היה משחזת. חסרות פנים הן שומרות על אנונימיות: אי אפשר לדעת אותן באמת. אף אחת מהן אינה אני. אף אחת מהן אינה אפילו היא עצמה.

אוסף העבודות בתערוכה מבקש מאתנו מבט שנע בין התמים לטעון, בין הנצחי למתכלה ובין המתפעל למציצני – ובכל אלה כוחו.

"אף אחת היא לא את"
לוח מופעיםדלג על לוח מופעים
עבור לתוכן העמוד