אנטיגונה

מציאות מתמשכת של מגיפה, טרור/מלחמה, חמישה סבבים של בחירות, יצרו את אנטיגונה 2023.

אנטיגונה של סופוקלס מתקיימת על רקע מלחמה ומגפה וסוחבת טרגדיה משפחתית, שני אחים שרצחו זה את זה במאבק על השלטון.

אנטיגונה 2023 חושפת את העירום המוחלט של השלטון. הוא מכוער, לא מתבייש בבורות שלו, בגזענות, בתככים, בהכפשות. שלטון שלוקח את האשליה בכל מה ששלטון צריך לתת: שייכות, ביטחון, כבוד ועתיד.

אנחנו לבד. החיים שהיו קודם, אין מה לחפש אותם עכשיו. עוד פעם אנחנו פליטים של כלום ושום דבר בתוך הבית שלנו.

אנטיגונה 2023 סוחבת איתה את האח שנידון למוות ללא קבורה, את אדיפוס ויוקסטה הוריה המתים בתוכה. הם נוכחים בכל צעד שלה מול השלטון בדמותו של קריאון שקובע מי ראוי לקבורה ומי לא, מי ראוי לאהבה ומי לא, מי לחיים ומי למוות.

אנטיגונה העכשווית היא קודם כל אישה, וגם שחקנית, שדרך התיאטרון מתבוננת על מציאות בלתי אפשרית מנקודת מבט של אישה ישראלית.

האמנות יוצאת מהבטן של היוצרים/שחקנים. הם נשלפים מהדמויות, שואלים, כואבים, אירוניים על התפקיד ועל הסיטואציה שהם מגלמים. לאט לאט השחקן מתערבב עם הדמות.

בימוי, עיבוד וכתיבה: נאוה צוקרמן // עיצוב חלל ותלבושות: אריאל טל ארביב // מוסיקה: טל יניב (Croptal) ואייל שכטר  // מקהלה, שירה והלחנת שירה: אצי'לדי (עידית אשל) // original tracks by Croptal: Mission, Piano Trek I (Album: Works 2020-2022), Variation VIII Finale (Album: Variations)

// עריכת מוסיקה: אייל שכטר // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // סאונד: איתי סמרי // יעוץ דרמטורגי: ניצן כהן // ע. במאית: אודם רדאי // ניהול הפקה: שקד שנלר // מנהלי הצגה: טלי חסין, דן בן דור, זיו יוסל // צילומים: דוד קפלן

שחקנים: אנטיגונה – לנה פרייפלד  // איסמנה – שירה קצנלנבוגן // קריאון – גיל אלון // אדיפוס – אייל שכטר // יוקסטה – ריקי חיות // היימון – אורי בלופרב // פוליניקס – אילן זכרוב // מאבטח א' – אלון בראל // מאבטח ב', תאורן – מתן פרמינגר // זמרת/מקהלה – אצ'ילדי (עידית אשל)

https://www.photour.co.il/index2.php?id=3&lang=HEB

https://www.mako.co.il/culture-ma_haluz/Article-e423a20ce5e0a61006.htm?sCh=7aaf23111a7f9610&pId=885471177

https://13tv.co.il/item/daytime/daily-report/season-04/episodes/iquge-903404307/?pid=1001648&cid=903086658 – ראיון עם שירה קצנלבוגן בתכנית הדו"ח היומי בערוץ 13  23.1 מדקה 33:13

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=276062 – המלצה בתכנית גם כן תרבות ברדיו כאן 24.1 מדקה 1:47:45

https://e.walla.co.il/item/3553670

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=277233 – אינסרט של נאוה בתכנית הבוקר של רדיו כאן ב' – 26.1 מדקה 7:55

https://we.tl/t-Z8li6tINNN - שירה בתכנית פותחים שישי בערוץ 13 – 3.2

https://www.mako.co.il/culture-ma_haluz/Article-e423a20ce5e0a61006.htm?Partner=blockscomp - פברואר

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=294578 – ביקורת של ירמי עמיר ברדיו כאן ב 1.3 מדקה 09:00

https://www.mako.co.il/culture-ma_haluz/Article-e423a20ce5e0a61006.htm?sCh=7aaf23111a7f9610&pId=885471177

https://www.calcalist.co.il/style/article/bkekz2wk3 - ראיון עם אייל שכטר 5.3

https://imanoga.co.il/%d7%94%d7%a6%d7%92%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a2/

https://marthayodaat.com/2023/03/26/%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9b%d7%a9/
אנטיגונה: "מראה מיתולוגית למציאות עכשווית" מאת: אביבה רוזן

https://www.vitrina.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d/%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%a7%d7%9c%d7%a1-%d7%95%d7%94%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%aa
סופוקלס וההפיכה המשטרתית מאת: יוקי לביא

תיאטרון תמונע מעלה את “אנטיגונה”. נאוה צוקרמן ביימה, עיבדה וכתבה ואריאציה מיוחדת עם אינטרפרטציה ייחודית משלה, לאנטיגונה ,כזו שלא עוזבת אותך הרבה אחרי שהמחזה נגמר. חוויה עוצמתית ! רוצו לראות! מילה של “אמא נגה”

חגי הכהן  "Jerusalem Post"

https://m.jpost.com/must/article-734105

 גם כן תרבות ,עם גואל פינטו : 

https://omny.fm/shows/gam-ken-tarbut/418233e7-7098-43ec-a6ae-af9400cf36ac

אנטיגונה מאת סופוקלס

סוכן תרבות | 18.08.23 (kan.org.il)

אנטיגונה: הקפלן של התיאטרון

ראיון עם נאוה צוקרמן על ההצגה אנטיגונה 2023 בתיאטרון תמונע

 ?איתי: מאיפה באה לך המחשבה לפגוש ולהחיות את הטקסטים העתיקים האלו? איך הכל התחיל

נאוה : גיל אלון - שיש לנו דרך ארוכה יחד, שאל אותי: "למה שלא נעשה את אנטיגונה אופרת רוק?"

 וזהו - פשוט. זה מה שגרם לי להרים את המחזה. 

הלכתי ליצירה אבל שום דבר לא הסתדר לי עם אופרת רוק. זה הרגיש לי לא נכון אבל משהו בי לא רצה לוותר על החומר - גם בגלל הדרך עם גיל  - אבל גם כי פגשתי את אנטיגונה שם: אישה צעירה עם היסטוריה משפחתית {ובשבילי זה היסטוריה משפחתית ולא קללה. גם לא גורל - אלא היסטוריה משפחתית} וקודם כל הזדהיתי. לא עם התרגום הבנאלי והשגור של אישה שהולכת נגד גורלה אלא עניין אותי איך בנוי המנגנון הנפשי והרגשי שגורם לאישה צעירה בתקופה שבה האישה הייתה מדוכאת על ידי חברה גברית - ללכת ולעשות מעשה  בידיעה ברורה למחיר של המעשה שלה. היה לה מצפן מוסרי וערכי שבימנו הולך ודועך, ולפי דעתי דעך לגמרי.

האמת היא שאין אנטיגונות בעולם יותר.

אני ילדת מלחמות. המלחמה בשבילי היא כל הזמן. אנחנו חיים במציאות של מלחמה תמידית. ואז הגיעה גם המגיפה. וגם אנטיגונה לא יכולה לברוח מלגדול במציאות של מגיפה ומלחמה. אנטויגנה היא ילדת מגיפה, הוריה נפגשו בגלל מגיפה. אדיפוס ויוקסטה נפגשו בזמן מגיפה. אדיפוס הציל את העיר תבאי כשפתר את חידת הספינקס.

וכל המציאות הנוכחית יחד עם הדמות של האישה הצעירה הזאת פשוט… הביאו את הבערה.

איתי: אנטיגונה הולכת נגד השלטון - והיא מוכנה לשלם מחיר על ההתנגדות שלה. 

נאוה: היא לא הולכת נגד. אנשים קוראים לזה נגד. ואני גם מרגישה ככה  -  אני לא מרדתי בחיים וגם אנטיגונה לא. היא פשוט לא יכלה אחרת.

היא היחידה שיכולה לעמוד מול כל העולם שלה ולעמוד ולהגיד - לא משנה מה קרה: אנחנו משפחה.  גם ברגעים שיוקסטה - אמא של אנטיגונה עומדת מולה והיא אומרת שזאת הייתה אהבה. נולדת מאהבה. למרות הכל. 

מה שהוביל אותי בחיפוש שלי בתוך המחזה זה בדיוק זה. שלא משנה מה קרה ומה היה. זאת הייתה אהבה. לא משנה איזו תסבוכת וחטא התרחשו: הייתה שם משפחה ואהבה.

איתי: למה לא להשאיר את הטקסט כמות שהוא?

נאוה: זה הכי קל בשבילי. אזור נוחות שלי הוא ליצור רגעים בימתיים וחזותיים לטקסט כתוב. הקושי שלי בלגעת ביצירה כתובה - זה להביא את עצמי ליצירה.  וזה גם מה שאני מבקשת מהשחקנים שלי: כי אני כמוהם - כשאתה מתחיל להביא את עצמך ליצירה זה מתרחב. אי אפשר לצפות מראש. בהתחלה חשבתי שאני לא יעבד את החומר אבל לאט לאט זה משך אותי  ואז התחלתי לכתוב. 

זה ממש כמו שאני מתחילה את החזרות עם השחקנים - הטקסט נמצא בצד.

6 שבועות הם לא נוגעים בטקסט. ההנחיות הן פיזיות וכבר באימפרוביזציה הראשונה – סצנות שלמות נכנסו ממש כמו שהן ליצירה. וזה קרה כי השכל זז הצידה. הפיזיות האינטונציה והתכנים שכל שחקן הביא, מהמחסן האישי שלו, היו שם מהתחלה. ואז התחלנו לחבק את זה למחזה המקורי. יש גם לא מעט טקסטים שלהם, של השחקנים, שנכנסו ליצירה הסופית.

איתי: איך את כבמאית מתכננת את חדר החזרות?

נאוה: אנחנו קוראים לו החדר האחורי, כמו ה-back of mind… דרך העבודה שלי במהלך השנים הפך לכלי. אני באה מתוכננת לגמרי לכל חזרה. כל יום עבודה הוא כמו יצירה חדשה בפני עצמה. שזה טרגי, כן? זה לא נורמלי… עד שההפקה יוצאת קרו שם 300 יצירות עצמאיות. שאת כולם מזינות היצירה המרכזית. במקרה הזה: אנטיגונה כמובן. הכלי הוא שאין טקסט. כולם קראו את המחזה ועכשיו שמים אותו בצד. הנחייה שלי מוכנה מראש. אני יודעת למה אני מכוונת במפגש. למשל עם לנה שמגלמת את אנטיגונה: הנחתי 5 כיסאות - כבני המשפחה - ונתתי לה הנחיה פיזית. אני בחיים לא נותנת הנחייה רגשית כי אני לא רוצה לדחוף את השחקנים שאני עובדת איתם לשום מקום רגשית. כמו שהטקסט בצד - הכל חופשי, לא לוחצת אותם לאיזו כוונה שהם מזהים שהדמות דורשת או המחזה או הבמאית שלהם דורשת. אני מחפשת את הגרעין האותנטי בהם. את האנרגיה שלהם ואת התרגום האותנטי שלהם למה שמתרחש. נתתי לה הנחייה של דיאלוג פיזי בין הליכה בין הכיסאות ללחוות ישיבה. לאט לאט לזהות איך היא יושבת ומניחה את גופה בכל כיסא.  והתחלנו לזרוק תיאורי פעולה כמו על הכיסא הזה קר לי. על הכיסא הזה דוקר לי או נעים לי. ובכל הזמן הזה יש מוסיקה ותאורה ולמעשה מתרחשת סצנה שלמה. דיאלוג שנבנה מכלום. ואז יושבים ומנתחים אחרי. זורקים מחשבות ורגשות ורושמים אותם. ואז מניחים לזה. ולא בטוח שהכיסאות יחזרו בחזרה הבאה. אני חוזרת הביתה ומעבדת את מה שהתרחש ומביאה למפגש הבא שלב נוסף. עדיין בלי הטקסט אבל אולי אוסיף עוד אלמנטים כמו עוד שחקנים. וכך זה נבנה.

לאט לאט נכנס הטקסט המקורי. בהתחלה עם פתקים של פרגמנטים מתוך המחזה. הם מפנימים את הטקסט אבל מעבדים אותו ועובדים איתו במילים שלהם ובפרשנות שלהם. ולאט לאט נכנס עוד ועוד טקסט ועוד ועוד סצנות. בהדרגתיות ובאורגניות. כי הטקסט כבר נחווה על ידם רק במילים אחרות או בפעולות שלהם.

איתי: את יכולה לשתף אותנו ברגעים של תובנות גדולות וגילויים משמעותיים שהיו בחזרות - אפילו רגע אחד?

נאוה: היו רגעים כאלו כמעט בכל חזרה. רגע של גילוי. למשל - אין זכרוב שמגלם את פולינקס - האח המת שאנטיגונה רוצה לקבור: שבועיים לפני הבכורה הוא יצא מהארון ואמר לי: "נאוה - פתאום הבנתי את הרגע שהולכים למות. איזו בדידות יש ברגע הזה. הייתי בכזאת בדידות" אמר את זה והלך.  

אני זוכרת את לנה שמגלמת את אנטיגונה אומרת לי: "אני בחיים לא נכנסתי ככה לדמות. אני אפילו לא יודעת מה קורה לי. היא בעצמות שלי. אני פשוט שם. אני תמיד רגילה לעשות טוב ומקצועי מה שאומרים לי. בחיים לא חייתי את הדמות ככה. וזה עד כדי כך שזה גורם לי לפעמים לשכוח את הטקסט." מבחינתי רגעים כאלו שהכול מתנגן זה קסם. לי זה קורה אחרי כמה הצגות שאני פתאום שמתי לב לפרטים ושכבות בעבודה שעד אז לא שמתי לב אליהם ואני אומרת לעצמי - איך זה קרה, איך זה הסתדר כך? לא תכננתי או חשבתי על זה בכלל.

או שגיל אלון שמגלם את קריאון יצא מהחזרה מתנדנד כי הוא הבין לרגע אבהות והורות מה היא. הרגיש את האבא שרוצה שישאר משהו מדרכו והבן מורד - לא מסוגל - הולך אחרת. את ההחמצה, את האובדן. 

איתי: מתי התחילה המחשבה המרחבית של השימוש בכל החללים?

נאוה: זה נבע מחיפוש אותנטי אחרי האמת של ההתרחשות והסצנות.  שמע - יש לי בעיה עם תיאטרון. אני לא מאמינה לתיאטרון. אני תמיד רואה את המבנה של המניפולציה של היוצרים על הקהל. וכשזה כן מצליח זה סוחף אותי ומוציא אותי מהשכל אל עבר החוויה. וזה מה שאני מחפשת. קשר עם אנשים. הקהל בשבילי הוא חבר. הוא אינטליגנטי וכל הדרייב שלי הוא לשתף - לא להראות. אולי אני אשלם מחיר על זה אבל אין לי עניין לעצבן אותו או לאתגר או לנער אותו - זה מאוד תמים אצלי. אני רוצה חברים - אני רוצה לשתף את החבר'ה. וכן אני מקבלת תגובות כמו : זה קשה ללכת ככה או שלא הבנתי את הרגע הזה או בכלל - לא הבנתי. אבל אז אני אוהבת לשאול - מה כן הבנת? ברכות.. והם נותנים תשובה ואני אומרת - נו בדיוק. זה זה . אין דבר אחד. כל אחד לוקח מיצירה את מה שהוא - אני לא מתלבשת עליכם ודורשת ככה תחשבו וככה תבינו. אני מנסה לאפשר בכל השכבות - הוויזואליות, הרגשיות, הטקסטואליות, המוסיקליות. שאלה ראשונה של כל יוצר היא למי אתה יוצר? אני שואלת את השאלה הזאת ואני עונה שאנשים - כולם נבונים בדרכם לכולם יש רגש, נשמה - יש המון מחסומים כי החיים כותשים: ואני נורא רוצה שלא ייבהלו ולאט לאט יהיו חברים של מה שקורה על הבמה.

החלום שלי שאנשים יבואו לראות תערוכה או קונצרט או עבודה בימתית או סרט הם יסכימו לאיזו הרפתקה לא נודעת. לא לרצות לדעת מראש כלום. אבל זה נאיבי, אני יודעת. אבל לפי דעתי זאת הדרך היחידה להיפגש עם כל חוויה אמנותית. לא לבוא עם ציפייה שיאכילו אותו עם התחלה אמצע וסוף אלא לנסות לשבור תבניות. וזה מה שאני רוצה לעשות בלי לתת בוקס. בלי כעס.