עטלפים בלי כנפיים

מופעים קרובים:
27/12/2022שלישי20:0085 ₪

משך ההצגה: 75 דקות

  

20% הנחה לגמלאים/סטודנטים/חיילים

מותנה בהצגת תעודה בלבד

 

 

 ניתן לחנות גם בחניון אחוזת החוף ברח' רבניצקי 6, הסמוך לתיאטרון

זוכת פרס קיפוד הזהב להצגה הנבחרת לשנת 2020.

 

תקווה מתגוררת בחדר מדרגות מתפורר יחד עם שלושת ילדיה הקטנים. כשמתפרץ הגורל לפתע, בלילה סוער אחד, היא תאלץ לקבל החלטה בלתי נתפסת אשר תשנה את חייהם לעד. 

זוהי קומדיה דרמטית המנסה לבחון את תנועת גלגלי הסבל והנקמה ולתהות: האם נוכל אי פעם לעוצרם?

 

״כתיבה מחוננת ובימוי יצירתי עם מעוף... אנסמבל שחקנים מצוין שלא מפסיק להפתיע... פסקול נהדר שמבוצע בלייב ובנציעות יתרה... גם אם המציאות היא חור שחור והאנושות מייאשת, כל עוד אור במה מאיר ככה את החושך, יש תקווה!״

מרב יודילוביץ׳ (מבקרת תרבות)

 

"זוהי הצגה חזקה! שאפו גדול למוזיקה המעולה, לשחקנים הוורסטילים, למחזה המעולה ולחווית פרינג' אמיתית ובועטת! 

הטקסטים שנונים, מהירים וחדים... המשחק המעולה של חמשת שחקניו מעורר השתאות. חלקם מגלמים מספר דמויות ואת כולן הם עושים בכישרון רב. זהו פרינג' במיטבו, מינימליסט, שנון עם משחק מעולה. אהבתי מאוד!"

שרה פלד,

סלונה


"הצגה שבועטת בבטן ונוגעת בכאבים ובחוליים רבים. בעיקר הצגה חשובה"

חילי טרופר, שר התרבות

 

"הצגה יצירתית וחכמה, אנושית מאוד, מצחיקה ועצובה כאחד, מלאה בתובנות ובאמירות על הטבע האנושי... כתיבה נפלאה... הזכיר לי את חנוך לוין... בימוי יצירתי וטוב שמשלב הכול מהכול בכדי להגיש לקהל הצגה חוויתית זורמת ומעניינת... המשחק של כל חמשת השחקנים מצויין... המוסיקה המקורית יפה ומהנה... תפאורה רבת דמיון ומעוף... תלבושות יפות ומדוייקות... תאורה טובה עם תזמונים מדויקים... הכול מתנקז לבמה קטנה אחת אבל עם ים של רעיונות יצירתיים". רותי קינן, ארועי תרבות ואומנות

 

"השפה המילולית מאוד פרועה וחצופה באופן מקסים. מין קסם נעורים כזה שהוא כל הזמן רענן... אני לא יכולתי שלא ליהנות מהעולם הגרוטסקי הזה המוצג בהנאה בימתית... עיצוב הפסקול מצוין" ננו שבתאי, הארץ

 

"יכול לבוא בן אדם אחד להגיד לך אחרי ההצגה וואי שמע צחקתי ואחריו לבוא בן אדם ולהגיד לך בוא הנה זה כל כך עצוב! … נזכרתי לטובה במקרה הזה בחנוך לוין" יובל מסקין, "כאן תרבות"

 

"מי שרוצה לחוות תיאטרון אחר, מבלי לנסוע לעכו – "עטלפים בלי כנפיים" היא ההצגה שלו. הטקסטים צבעוניים מאוד, משובצים באפיונים אנושיים עם הומור נוגע ללב. אנשי שוליים עולים לבמה בביצוע שחקנים מלאי כישרון" עודד קוטלר, מנהל אומנותי ומייסד פסטיבל עכו

 

מאת ובבימוי: דניאל זהבי // עיצוב תפאורה: מאי סלע // עיצוב פסקול והלחנת שירים: רוני רשף // נגינה על פסנתר: שירי דה שליט // עיצוב תלבושות ואביזרים: רונה משעול ומאי סלע // עיצוב תאורה: שי סקיבא // תנועה: מאיר אשרף // הפקה: חנה כץ // ניהול הצגה והפעלת סאונד: שקד שנלר // שחקנים: איציק גבאי, אורטל הירש/ תהילה שדה מויאל, דניאל זהבי, דניה לנדסברג ושחר שלום

 

צילום: יוסי צבקר

 

תודות: פסטיבל עכו, התיכון לאומנויות ירושלים, עודד קוטלר והאקטורז סטודיו הישראלי, שלום שמואלוב ופסטיבל תיאטרון קצר.

 

ההצגה מוקדשת לזכרו של אמנון מסקין

עלה לראשונה ב- 2018

 שרה פלד, סלונה

עטלפים בלי כנפיים – זוכת פרס קיפוד הזהב להצגה הנבחרת 2020 נותנת בום חזק בבטן. זוהי הצגה חזקה שנוגעת בכל המורסות בעולם "ההומני" שלנו. שאפו גדול לדניאל זהבי, למוזיקה המעולה, לשחקנים הוורסטילים, למחזה המעולה ולחווית פרינג' אמיתית ובועטת!

על הבמה המינימליסטית, שבה קירות מסתובבים, נכתבים ונמחקים קורות חיים. בין הקירות הללו, הניידים, מתרחשים חיים שלמים עלובים ושבורים, לבני אדם שמנסים לשרוד את חייהם באמצעות פנטזיות חלומיות. החלומות מתנפצים ונרקמים שוב, כי מסתבר שכדי לשרוד את החיים, חייבים לקוות.

המחזה שכתב וביים דניאל זהבי, שגם משחק בתפקיד הראשי, מוגדר על ידו כ"הצגה לילדים שהיא למבוגרים". מתוך עיני הילד הרגיש, נצפים חיים שלמים בצילה של אם חד הורית שיולדת תאומות. המשפחה הזו שלו, גרה בשכירות ב…חדר מדרגות. העוני והחסר ואיתו מלחמת ההישרדות של האם וילדיה, מכונים ע"י האם כ"ארמון" שבו היא מכהנת כאשת החצר. המלך הוא בעל הבניין, שרק לו מותר להתעלל או להתחשב. הילד משמש בתפקיד המספר, המייצר פאוזות בין תקופת חיים אחת לאחרת. המחזה נוגע בכל תחלואי החברה והכלכלה (לעיתים קצת יותר מידי), מצוקת הנדל"ן, יחסי עובד/מעביד, זנות, הטרדה, ניכור חברתי, בצע, ועוד. כל אלו שזורים בתוך ארוע טראומטי שעובר על השכונה: ההדברה! על פי המחזה, העולם מתחלק לשניים: לפני ההדברה ואחרי ההדברה. ובהדברה, מציל הילד חולדה, שלה הוא קורא "עטלף בלי כנפיים" ומטפל בה כמו היתה חיית המחמד שלו.

הטקסטים השנונים, המהירים והחדים, מצריכים מהצופה ריכוז והבנת הניואנסים והכוונות הנסתרות. יש בהם מין הסטירה החברתית והגחכת המציאות. כמו למשל, שמות הרחובות (רחוב הגידם, רחוב שדות הקטל), או שמות התאומות שנולדו (סליחה ומתנצלת).

על המוסיקה המלווה בלייב את הצגה מספר דניאל זהבי "לפני מלא זמן, עת למדתי משחק, פסעה אלינו בנתיב הסטודיו גברת לא מוכרת. היא הייתה צעירה מאוד, בעלת פנים מאירות אך רציניות משהו ושאלה מייד ״איפה כאן הפסנתר?״ אנחנו הראינו, הצעירה הרצינית התיישבה וכך, ללא שהיות, החלו אצבעותיה לרחף מכושפות על קלידי הפסנתר. לשמחתנו גילינו שאצבעותיה של המאירה נשכרו על ידי הסטודיו לעבוד איתנו על אחד הפרויקטים אשר דרשו מאיתנו לשיר. הכישרון שלה הימם את כולם, ויחד עם אישיותה הנעימה והישירה, חוסר הפוזה והצניעות, אימצנו אותה עד מהרה והיא הפכה לחברה של כולנו. עברו שנים, הנערה הלכה ובגרה, למדה תואר ועוד תואר וגם אחד שלישי, הלחינה פה, הלחינה שם, לימדה והרצתה, וכבשה כמעט כל במה בארץ כמלחינה ויוצרת פסי קול מרהיבים. ואז התחלתי לעבוד על ההפקה שלי ״עטלפים בלי כנפיים״, שהתקבלה לפסטיבל עכו, וממש רציתי שהגב׳ הנ״ל תעשה את הפסקול. בדמיוני ראיתי דבר סופר מורכב – מצד אחד – גו׳נגל עירוני ריאליסטי, רוטט ומופרע, ומצד שני – הצגת ילדים (למבוגרים בלבד), לירית ומלאת געגוע. ואם לא די בכך – ישנם שלושה נאמברים בהצגה אשר צריכים הלחנה מקורית ופלייבק. שמה של הנערה, הוא רוני רשף. וכך רוני, מעצבת פס הקול של הביוקר, של התיאטראות הגדולים אשר יכולים להעריך אומנית בסדר הגודל שלה גם דרך גודל הצ׳ק, נאותה, כמחווה נוסטלגית, לקרוא את המחזה לפני שהיא אומרת לי ״לא״. אז היא קראה. ואמרה לי ״כן״. הייתי בשוק. אמרתי לה: רוני, תקשיבי. אני הולך לשלם לך את מה שאת מקבלת בדולרים – באגורות! אבל היא בשלה. נראה לי שככה זה עם מוסיקאים. הם פשוט כולם נמצאים על הרצף, אז כשהם אומרים משהו – הם מתכוונים אליו ברצינות הררית…רוני עיצבה פסקול מרהיב ממש. היא הלחינה שלושה שירים יפהפיים, נוגעים ללב ושונים כל-כך זה מזה, כשבין לבין מנגינות יפהפיות העצימו את אווירת הסצנות השונות והשתלבו בתוך פסקול זועק ורוטט של… קיצר – כל מה שרציתי, כל מה שדמיינתי ויותר – קרה". אכן, רוני רשף, מלווה בלייב את ההצגה ברגישות ובהתאמה, כאילו היתה אחת מהדמויות.

המשחק המעולה של חמשת שחקניו מעורר השתאות. חלקם מגלמים מספר דמויות ואת כולם הם עושים בכישרון רב.

"עטלפים בלי כנפיים" הוצגה לראשונה בפסטיבל עכו ב-2018. זכתה בפרס קיפוד הזהב 2020 כהצגת הפרינג' הטובה ביותר לשנה זו. אכן, זהו פרינג' במיטבו, מינימליסט, שנון עם משחק מעולה. אהבתי מאד.

 

רותי קינן (ארועי תרבות ואומנות)

ביום 24.1.2020 ראיתי בתיאטרון "תמונע" את ההצגה - "עטלפים בלי כנפיים".
הצגה יצירתית וחכמה, אנושית מאד, מצחיקה ועצובה כאחד, מלאה בתובנות ובאמירות על הטבע האנושי והקיום האנושי, האומללות והעליבות, מצוקת החיים ומצוקת הדיור, כמו גם על הטרדות מיניות וניצול מיני, וניצול ציני של מצבים. בנוסף, יש בה אמירות על חוסר החמלה לבעלי חיים ואטימות הרשויות בנושא.

כתיבה נפלאה (דניאל זהבי), עם משפטים מדויקים שמישירים מבט למציאות העגומה ומיטיבים לתאר רגשות ומצבים. עם סוריאליזם שמתכתב עם ריאליזם, ועם רצינות שמתכתבת עם הומור חכם וציני. ובתוך כל אלו, סיפור שמתפתל ועובר בין דמויות שונות ומשונות, בין עבר והווה, בין מקום למקום.
אולי אני קצת נסחפת, אבל חשתי באוויר ניחוח מסויים שהזכיר לי את חנוך לוין.

בימוי יצירתי וטוב (דניאל זהבי) שמשלב הכל מהכל בכדי להגיש לקהל הצגה חוויתית זורמת ומעניינת, מאתגרת ומלאה בגירויים אינטלקטואליים חזותיים ושמיעתיים.

ההצגה עברה שינויים מיום הבשלת הרעיון לפני כ-10 שנים ועד היום. ב-2018 השתתפה בפסטיבל עכו וזכתה שם לשבחים רבים. היצירה הנוכחית יחד עם הקאסט והבימוי העכשוויים מועלית מזה שנה (מ 1/2019) בתיאטרון תמונע.

המשחק של כל חמשת השחקנים מצויין, כשהם נכנסים כל כולם אל הדמויות והתפקידים. יש כאלו שמשחקים מספר דמויות.

המוזיקה (המקורית) יפה ומהנה ומלווה ב-live את ההצגה עם התאמה מדויקת לטקסט ולהתרחשויות. מידי פעם, נשמעים ברקע צלילים וקולות שמשתלבים בעלילה ו/או מושרים שירים שמספרים סיפור. כל אלו מוסיפים עושר וצבע, נפח ונופך מיוחד.

התפאורה רבת הדמיון והמעוף מוכיחה שבאמצעים פשוטים ביותר אפשר ליצור עולם ומלואו. התלבושות יפות ומדוייקות ומתאימות לדמויות השונות, גם אלו שמתחלפות ומשתנות לחלוטין.

התאורה הטובה מהווה שחקן נוסף בהצגה, עם תזמונים מדויקים. כמו למשל כיבוי והדלקת מנורה דמיונית עם לחיצה על כפתור דמיוני🙂.

להלן עיקר העלילה.
רחמים, ילד קטן שבמהלך העלילה הופך לנער ולאדם בוגר- מספר לנו בתמימות ילדותית וברצינות תהומית על חייו ועל הדמויות שמלוות אותו, כשציר הזמן נע קדימה ואחורה בין 1984-2020. אמו, תקווה, אם חד הורית קשת יום, הגיעה שלא באשמתה לשפל המדרגה, בחייה האישיים והמקצועיים, ומנסה לשרוד בכל דרך. וכמו בסרט האייקוני "החיים יפים" היא מנסה ליפות את המציאות עבור בנה באמצעות דמיון ופנטזיה. ובתווך - שלל דמויות צבעוניות שלכל אחד/ת מהן שמות הקשורים לעלילה עצמה וסיפור אישי מעניין שמתחבר לרחמים ותקווה.
כולם, ובמובן מסויים בני האדם באשר הם-נמצאים בתוך מעגלים של סבל ונקמה. לכולם ההצדקות הביוגרפיות להתנהגות שלהם, אך רק בודדים יכולים לשבור מעגלים אלה ולצאת מהם.
והכל מתרחש בעיר קטנה ואפרורית, שיש בה רחובות בעלי שמות מיוחדים, עם בניינים, דירות, חדרים, חצרות ,חדרי מדרגות, בית ספר ומשרדים, כשהכל יחד מתנקז לבמה קטנה אחת, אבל עם ים של רעיונות יצירתיים.

  

עליס בליטנטל, מתוך The Marker:

בימוי מעולה, משחק כן וכובש של הצגה יוצאת מגדר הרגיל, שונה, מיוחדת ומרגשת. שאפו ליוצרים ולשחקנים! ... משחק משובח ביותר! ...השפה אמיתית, ישירה, וחודרת ללב. זו אינה השפה העברית החדשה המכונה ״רזה״, ויש בה שנינות וקטעים של פיוט, שכה חסר אצל סופרים ומחזאים למיניהם... בימוי וירטואוזי וגישה יצירתית עושה מכל זה מעדין תיאטרלי נדיר בייחודו.

 

ננו שבתאי, מתוך עיתון הארץ:

"ההצגה... יש בה משהו כל כך ספונטני וחי. מה שמקורי פה זה לא הקונספט של הצגת ילדים, הניגוד בין התוכן לצורה, אלא דווקא השפה המילולית, שהיא מאוד פרועה וחצופה באופן מקסים. מין קסם נעורים כזה שהוא כל הזמן רענן. בעיקר בכתיבה ובמשחק ניכרת פה רגישות לניואנסים, וזה מתבטא בדיאלוגים ובדמויות המובהקות כל כך... אני לא יכולתי שלא ליהנות מהעולם הגרוטסקי הזה, שיצר הבמאי והכותב דניאל זהבי, המוצג בהנאה בימתית. ולסיום, עיצוב הפסקול של רוני רשף מצוין.

 

יונתן שוורץ, מנהל תיאטרון הסטודיו:

הבימוי והביצוע של השחקנים לא עושה הנחות ולא נכנע להגחכה קריקטוריסטית של הדמויות. הן כולן דמויות קרטוניות אבל עם נשמה ענקית… התוצאה של המהלך המבריק הזה היא שאנחנו, למרות נטייתינו לעשות זאת, לא מסוגלים לשפוט אף דמות, בעצם. כל הדמויות, העילגות והרשעות והקשוחות והפיוטיות והחולמות – כולן קורבנות של מציאות מסויימת ושל אינטרסים. אין טוב ורע. יש מציאות שצריך לשרוד.

דבר נוסף שיפה בהצגה הזאת היא הכתיבה המושחזת והמדוייקת שלה. לכל שם יש משמעות נוספת, כל משפט הוא דימוי מסויים. ועדיין, המחזאי והבמאי דניאל זהבי לא נכנע לאובר פיוטיות והמחזה, גם אם דמויותיו גרוטסקיות והמצבים בו מושטחים לעיתים בכוונה, מעוגן ומוצדק לחלוטין במציאות הנרקמת מול עינינו. גם ועומקים שהשחקנים מוציאים מתוכם בכשרון גדול.

ההצגה גם מצחיקה מאד... כמה שהמציאות שהיא מתארת – מכוערת, כך גם הקהל מוצא את עצמו מחייך וצוחק. והיות והדמויות אינן מגוחכות באמת – יוצא שאנו צוחקים על עצמינו. וכך המסר של ההצגה מועצם אף יותר.

אהבתי גם את התפאורה המדוייקת (מאי סלע) שמחזקת את תחושת העליבות והאגדה כאחד ואת המוזיקה הדלה-עמוקה כאחד של רוני רשף שעזרה לבלוע את הגלולה... חזק ובועט בביצים של הפוליטיקלי קורקט... וזה אחד המעשים האמיצים ביותר שראיתי בפסטיבל השנה.

 

ראובן קלינסקי, במאי:

הצלחה של יצירה ביכולת שלה לזקק את העולם הפנימי שלך כיוצר. וזה קורה כאן. זאת יצירה שההומניות שלה מנוסחת מאהבת האדם ושנאתו בו זמנית עם אהבה אינסופית לכל מה שחי ואינו האדם. עצב מר עם פליאה ראשונית מחוקי הטבע ותנועת היקום יחד עם כמות בלתי סבירה של חמלה. זה מחזה שכתוב טוב ומתפתח בתוך העולם שלו ומספר במיומנות את הסיפור... הצגה מרגשת ומצחיקה עם אפקט וטעמים מודגשים. הצגה שאתה מאמין למגע שלה אתך. יש כאן יד מורגשת של במאי. מאוד קרוב לשחקנים ויוצר דרכם. יש בהצגה גם הרבה כישרון שלהם...  יש בהצגה הזאת פשוט הרבה קסם והרבה כישרון.

 

עודד קוטלר (במאי ומנהל אומנותי):

מי שרוצה לחוות תיאטרון אחר, מבלי לנסוע לעכו – "עטלפים בלי כנפיים", שכתב וביים דניאל זהבי, היא ההצגה שלו.

הטקסטים של זהבי צבעוניים מאוד, משובצים באפיונים אנושיים עם הומור נוגע ללב. אנשי שוליים עולים לבמה שלו בביצוע שחקנים

מלאי כישרון ומספרים סיפור שמישהו חייב היה סוף סוף לספר. ודניאל זהבי עשה את זה על רקע תפאורה חכמה ככול שהיא צנועה

(עיצבה מאי סלע). ובאותו כרטיס יזמרו לכם גם שירים, מין מונולוגים מוסיקליים החושפים עוד טפח מהנפשות הפועלות.

והכול עשוי באהבה, אהבת אנשים ואהבת תיאטרון.

 

״הצגה שבועטת בבטן ונוגעת בכאבים ובחוליים רבים. בעיקר הצגה חשובה״ (חילי טרופר, שר התרבות).

 

ראיון בכאן תרבות:

יכול לבוא בן אדם אחד להגיד לך אחרי ההצגה וואי שמע צחקתי ואחריו לבוא בן אדם ולהגיד לך בוא הנה זה כל כך עצוב!מצד אחד זה מחזה שיש לו ריח חברתי לגמרי. אבל הוא עטוף. אפילו המזרחיות שלו היא עדינה. היא לא בַפָנים. שום דבר פה לא בַפָנים... הטקסט או הסיפור מספיק בשביל לא לעשות לו דימומים או עגות או לחיצות...ההצגה היא חיה מוזרה במובנים מסוימים. היא נראית פשוטה אבל היא לא… נזכרתי לטובה במקרה הזה בחנוך לוין.

לראיון המלא

 

 

זה המבט הילדי הזה שמאפשר לנו לעבור את היום. הדמיון החופשי ממוסרות, שמאפשר לנו לראות ארמון בחדר מדרגות עלוב ומַלְכוּת באם שעושה מה שצריך כדי לתת לילדיה קורת גג. קל יותר ומייאש פחות להאמין בשקר, מאשר להביט למציאות בעיניים.

כשהמציאות מייאשת והאנושות מתגלה שוב ושוב במלוא כיעורה, אני מוצאת מפלט באולם חשוך מול אורות במה. תודה אינסופית לבעלי התשובה אמנים ויוצרים שמצליחים לתרגם את הכיעור ליופי, פותחים דלת פנימית מאחוריה ממתינה בי בסבלנות הילדה שהייתי, לפני שהחיים סערו, פעורה וסקרנית, רעבה לנחמה.

תודה לדניאל זהבי, כותב מחונן ובמאי יצירתי עם מעוף. תודה לאנסמבל השחקנים המצוין שמקיף אותו בהצגה שכתב וביים, "עטלפים בלי כנפיים" - הרכב שלא מפסיק להפתיע, ולמוזיקאית המוכשרת רוני רשף שהלחינה פסקול נהדר שמבוצע בלייב ובצניעות יתרה על ידי הפסנתרנית שירי דה שליט על הבמה.

"עטלפים בלי כנפיים" זכתה בפרס קיפוד הזהב להצגת הפרינג' הטובה ביותר בשנת 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, מה שהכה קשות מטבע הדברים במומנטום וטרפד את הנסיקה המתבקשת.

לקח לי הרבה יותר מדי זמן להגיע אליה, תעשו לעצמכם טובה ואל תחזרו על הטעות. במילים אחרות, פשוט תפתחו את האתר של תמונע ותרשמו לעצמכם ביומן את התאריכים הבאים. למה? כי גם אם המציאות היא חור שחור והאנושות מייאשת, כל עוד אור במה מאיר ככה את החושך, יש תקווה. מרב יודילוביץ׳ (מבקרת תרבות)

עטלפים בלי כנפיים
ביקורות
לוח מופעיםדלג על לוח מופעים
עבור לתוכן העמוד