רקוויזיט לנשמה נודדת

24 ינואר 2020  -  24 פברואר 2020

יוצר: רועי פביאן

אוצרות: ניצן כהן

ליווי אמנותי: אסי משולם

התערוכה "רקוויזיט לנשמה נודדת" עוסקת ביחסים בין תיאטרון תמונע והמבנה בו הוא פועל מאז 1999. כל סיטואציה בה דייר נכנס למבנה קיים דורשת מלאכת התאמה והסתגלות הדדית, אשר נמשכת ומתפתחת עם השנים. הדייר מצידו מתמקם, מגדיר פונקציות שונות לחדרים, ומתנהל במרחב בהתאם לתנאי המבנה והחללים, ובו בזמן משפץ את המבנה ומארגן את הפנים על פי צרכיו. המקרה של תיאטרון תמונע והבניין בשונצינו 8-6 משמש כר מחקרי ליחסי הדדיות אלה. התערוכה מסכמת מחקר של שנתיים על התיאטרון במשכנו הנוכחי, רגע לפני נדידתו לבניין חדש, בקומפלקס תעסוקה ובילוי במזרח העיר.

התערוכה מוצגת במבואת הכניסה לתיאטרון, בחלל בעל אופי של מסדרון. באי התיאטרון נכנסים בקצה המבואה, ומיד עם חציית מפתן הכניסה נפרסת בפניהם התערוכה כמכלול פרספקטיבי שלם. על הקיר משמאל תלויים במקבצים מסמכים ארכיוניים מסוגים ותקופות שונים. בין המקבצים מוקרנים סרטוני וידאו. על הקיר מימין תלויה עבודת דיפטיך צילומי (ספר הרקוויזיט הגדול) ובקצה המרוחק של המבואה תלויים שני מדפים ועליהם מזכרות של תמונע ממעונה הנוכחי: כדור שלג (בית הכנסת של החילונים) וספר אמן על העבודה כולה.

חלקה הארכיוני של התערוכה מכיל תיעוד היסטורי על תיאטרון תמונע ועל הדייר המקורי -  מפעל האימום, שבעליו, שלמה לובלצ'יק, הקים בשנת 1956. המסמכים מציינים אירועים משמעותיים בתולדות המפעל והתיאטרון, כגון מופעים, פסטיבלים וחללי עבודה קודמים של אנסמבל תמו-נע, והתכתבויות, תכניות וקטלוגים של בעלי מפעל האימום. המסמכים המוצגים משקפים התכתבויות של הדיירים עם פקידי עירייה, בנושאים רלוונטיים לפעילות העסקית במקרה של המפעל ותרבותית במקרה של התיאטרון. בשני המקרים, פעילות הדיירים הובילה לא רק לבנייה והרחבה של המבנה, כתוצאה מאופי הפעילות והיקפה, אלא אף עיצבה את אופי הפעילות בחלל הן בהיבט אסטטי והן בהיבט תפקודי.

עבודות הוידאו מתעדות שלבים בהליך המחקר על המבנה והדיירים. עבודה אחת מציגה את בעל הנכס מסביר על מבנה המפעל ותפקודו בעבר. עבודה אחרת (סטרטיגרפיית גגות) מציגה מסע התבוננות המתרחש על גג הבניין, ושוזרת בין פרטי הגג להשתלשלות כרונולוגית של מפעל האימום ובעליו. חיבור זה בין ההיסטוריה ומבנה הגג, מרמז על אופי התיאטרון בהיבט האסטטי-חומרי כמו גם בהיבט התפקודי. המבנה, שניכרים בצילומיו פירטי שרידים מהעבר, תוספות ואילתורים בצורת טלאי ופטש, הולם את אופי העבודה בתיאטרון, כפי שניסחו זאת עובדי התיאטרון במהלך ראיונות הכנת העבודה. יוצרים, אנשי אדמיניסטרציה והצוות הטכני, תיארו את אופי המקום ואת טיב העבודה בו כטלאי ופטש. תאורם את המקום נוסח באהדה, ולא כביקורת, כלומר שהאסתטיקה המאולתרת והאקלקטית צורנית של המבנה תואמת אף את אופן היצירה בתיאטרון.

ממצאי המחקר הובילו לתובנה כי גג המבנה טומן בצורתו את אופי המקום על רבדיו ההיסטוריים והאנושיים. פיסות החומר והמשטח מתווספים לטופוגרפיה רציפה בעלת מישורים, גאיות וצוקים מפח, פלסטיק, אסבסט ויריעות אספלט. עמודי חשמל וצנרות שונים חודרים את הגג ומוסיפים לאופי המבנה באופן גלוי. בתערוכה מוצגות שתי עבודות אמנות שמוצבות בצורה שמתבדלת מהמבנה. בשתיהן היחס לגג הבניין הוא כאל חפץ צריכה ומזכרת. "בית הכנסת של החילונים" מציג את הגג כמוצר-פסל עממי וזול, שמוצג ככדור שלג. אובייקט "פופ-ארטי" זה מזמן את הצופה לגעת ולשקשק אותו, אלא שבהיותו "עבודת אמנות" הוא מקובע למדף התצוגה. באופן זה האובייקט מתנגד לתיוגו כמוצר צריכה, או לגורל כיתר החפצים במבנה, שנבלעים כרקע בעומס הוויזואלי. גם דיפטיך תצלום האוויר מסרב לשתף פעולה עם סביבתו ולהיבלע בה. מימדיה של העבודה (370/140) וחומר הביצוע (נירוסטה ומראות) משבים לדיפטיך תחושת יוקרה מנכרת מסביבתה האקלקטית והגדושה טלאים. הדימוי הניבט בדיפטיך מציג את מבנן התיאטרון בעודו שטח בור (1949) ולאחר בנייתו המלאה (2006). גוון הספייה העדין של הדימוי משוכפל במראות ובמחיצות הנירוסטה ומקנה לדימוי תחושת תלת-מימד מתעתעת. באופן אירוני, עבודה זו בולעת את סביבתה בהשתקפויות המראה, אך נותרת נבדלת ועצמאית בנקיונה ביחס לסביבתה. לצופה במכלול התערוכה מתקבל הרושם של מערך אמנותי מייצג של המבנה והתיאטרון, אשר גם דן בייצור עבודת האמנות המוצגת. עבודה זו היא טוטאלית, היא משקפת ומייצרת את סביבתה בו בזמן. המערך כולו מאוגד בספר האמן, אשר בו מוסברת העבודה בגוף ראשון, תוך הצגת הרקע לעבודה, למבנה ולדייריו, יחד עם ניתוח ויצירה בהשראת המקום, המבנה והדייר.