המקום ההוא, הזמן הזה

הצבע והכתיבה ביצירתה של מנאר זועבי משמשים ככלי לייצוג זהות מרובה על הקשריה המגדריים, הפוליטיים, התרבותיים והאמנותיים. הייצוגים הוויזואליים בעבודותיה עוסקים בזיכרון ושכחה, עקבותיה הבלתי-נמנעים של העקירה בכפייה ממקום. בפרוייקט הנוכחי, האמנית בוחנת מחדש את עבודותיה מתקופות שונות שמהדהדות את המרחב הייחודי של תיאטרון תמונע, הטעון בזכרונות האישיים של האמנית.

במיצב תלוי המקום שנוצר במיוחד לתערוכה, זועבי חוזרת למסמרים אותם הטמינה בתוך קירות המבנה לפני כמעט 20 שנה. אקט החפירה והגירוד של הקירות שמתלווה לכך, מסמן אפשרות של חציית גבולות ועקיפת המכשולים הפוליטיים. הצבע שבוקע מהחורים שנותרים, כמו מטפטף ללא הפסקה את הקיום החדש מתוך גופת האובדן.

הכפלתו האין-סופית של הסימן ממשיכה במין רישום פעולה של המילה بلا [בּילַא], המשתרג אל תוך המיצב. פעולה זו היא גם בחינה מחודשת של הנושא אליו התייחסה זועבי כבר בשנת 2007 ברישום קטן באותו שם. משמעותה של המילה بلا [בּילַא] בעברית היא 'בלי/ללא'. היא משמשת גם כשם כינוי לפלסטינים שנשארו בגבולות הארץ לאחר 1948 ללא הכרה, ללא רכוש וללא מעמד. שוב ושוב חוזרת זועבי וכותבת בכתב ידה את אותה המילה עד כדי התפוררותה, הנושאת בתוכה עקבות ארכיאולוגיים של שפה ערבית וטראומה לאומית.

פעולות הכתיבה והצבע מאפשרות אינספור משמעויות של שחזור הזיכרון של זמן ומקום. במילותיה של זועבי: "פרויקט זה מתקיים בחלל טעון שטומן בתוכו שרידים משתי עבודות שלי, אשר הוצגו בו ב-2003 וב-2006, כחלק מפרויקט "הפסאז'" (אוצרת: מרב שין בן אלון). נדמה שבמיצב הנוכחי אני מבקשת "לחזור למקום ההוא", ו"לזמן הזה" מלפני שש-עשרה שנה. אך הכל השתנה, המקום, הזמן ואני. נשארו רק שרידים של יצירותיי הקודמות, שעדיין 'חיים' שם. המפגש אתם, אחרי פרק זמן כה ארוך, מעלה אצלי שאלות אינספור על החיים, על האמנות ועל מה שביניהם."