חוקי המשחק 2016

 

תכנית א': ג'ואל בריי ועודד רונן, תמי יצחקי, עדילי ליברמן

תכנית ב': אלה רוטשילד, ניר סגל, דנה רוטנברג ונועה מרק עופר

 תכנית ג': מעיין כהן-מרציאנו, דרור ליברמן וקזויו שיונוירי, רותם תש"ח

 

אנו חיים בתקופה שבה השינויים בחוקי המשחק החברתי-פוליטי-תרבותי גלויים לעין וחל שינוי תודעתי עמוק המכתיב את האופן שבו אנו מתנהלים בעולם וחווים אותו. בישראל 2016 המשמעות של מושגי יסוד כמו דמוקרטיה, זכויות אזרח, שוויון בפני החוק, וערכים כגון חיי אדם וחופש הביטוי משתנה;

הנרטיבים ההיסטוריים והאזרחיים משוכתבים בספרי הלימוד, מייצרים סדר ערכי חדש לדור הבא. תוך כך, הטעם התרבותי הקולקטיבי מתעצב מחדש אף הוא, וכל תוכן נעטף ברטוריקה ואומדנים של שיווק ומכירות כדי לעודד צרכנות קומפולסיבית - הגלולה היחידה הבטוחה נגד דיכאון.

כל אלו פועלים בעיצומה של מהפכת המידע שמשנה לא רק את האופן שבו אנו מנהלים את חיינו החברתיים והתרבותיים אלא מכוננת גם שינוי בקצב ובקשב, ביכולת הריכוז, במהירות עיבוד המידע, בתחושת האמפתיה ובדחיפות לפעול בעולם. לצד נגישות עצומה לידע ויכולת שיתוף החיים עם קהלים הולכים וגדלים, יש תחושה של שיתוק וחוסר יכולת השפעה אל מול המערכות הגדולות שמושכות בחוטים ושמתגלות בכל פעם מחדש בשיא סיאובן. דומה כי אפשרות הפעולה אל מול המנגנונים הקפיטליסטיים והלאומיים השולטים בחיינו נעה בין קונפורמיזם אדיש או מיליטנטי לבין התנגדות שנתפסת כרדיקלית, מסומנת כמסוכנת והלגיטימיות שלה מועמדת בסימן שאלה.

פסטיבל אינטימדאנס 2016 מבקש לבחון כיצד מגיבה האמנות ובתוך כך המחול, למציאות ולשפה המשנות פניהן. כיצד המחול מושפע מהשינויים התפיסתיים והאידאולוגיים הללו ומה האפשרויות של מי שפועל בשדה זה להיות שחקן נוכח ומשמעותי אל מול מנגנונים שהולכים ומצרים את אפשרויות פעולתו.

ניכר בעבודות שמוצגות השנה בפסטיבל שהעיסוק בחוקים ומנגנונים מביא עמו עיסוק בשפה. כמעט בכל העבודות הטקסט הוא כלי פרפורמטיבי משמעותי המתווך את האופן שבה פועלת ההסדרה החברתית על הגוף, מאלפת את היישות האנושית להתנהל בתבניות זהותיות והתנהגותיות, מפרמטת את תשוקותיה, את מרחב תנועתה, את טווח תודעתה.

הפסטיבל כולל 11 עבודות המשרטטות את הסטרוקטורות והפרוצדורות הממשטרות אותנו בתחומי חיים שונים כגון מגדר, גזע, לאומיות, טכנולוגיה, רפואה, אקולוגיה, צרכנות ועוד. הן מנסות לחשוף את המצוקה שבאי ההלימה בין התבנית החברתית לגוף שמוכנס לתוכה ותוך כך הן גם מסמנות את הקושי לייצר מסלולים חלופיים שיוצאים מהקווים המותווים מראש ושיש בכוחם להציע אלטרנטיבה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4818113,00.html

 

 

 

עבודות במשך כל ימי הפסטיבל:

כל ההליכונים מיואשים 2 -ניר סגל וחברים.

מחקר זמן-גוף - אירוע שיח בהשתתפות: דניאל לנדאו, רותם בנט

 

 

משתתפים:

טל אדלר אריאלי | משי אולינקי | טל אלפרשטיין | ניבי אלרואי | חדווה אלתנני | כרמית בוריאן | אייר בלומברג | רותם בנט I שני בר | ג'ואל בריי | יוסי ברג | רז גלוזמן | עודד גרף | מירב דגן | מעין חורש | רונן יצחקי | תמי יצחקי | חי כהן | מעיין כהן-מרציאנו | דאפי כץ | דרור ליברמן | עדילי ליברמן | דניאל לנדאו | מיה מגנט | נעה מרק-עפר | ניר סגל | אוליביה קורט מסה | דנה רוטנברג | אלה רוטשילד | יהונתן רון | עודד רונן | קזויו שיונוירי I רותי תמיר I רותם תש"ח.

 

 

הידעת?

הזמנו את הבמאית והמאיירת רות גוילי לחשוב על הקונספט הוויזואלי של הפסטיבל. המשימה היתה לפענח את המנגנונים הפרפורמטיביים והרעיוניים של כל היצירות ולייצר להן דימוי. מתוקף נושא הפסטיבל והעובדה שרבות מהעבודות עושות שימוש בטקסט, גוילי ייצרה את תוכניית הפסטיבל כחוברת משחקי תשבץ מסוגים שונים המיועדת להנאת הצופים אשר מוזמנים לבחון את חוקי המשחק של כל דימוי ולנסות לפענח את ההגיונות או את האבסורד שהוא מגלם.

 

ניהול אמנותי: יאיר ורדי, טל יחס, נאוה צוקרמן Iעיצוב תאורה: רותם אלרואי, אמיר קסטרו I הפקה: מור לידור, שני מלמן I יחסי ציבור: רחל וילנר I ניהול טכני: ניר פרטוש I סמנכ"ל כספים: דגנית תורג'מן I מנהלת חשבונות: רותי גבאי I ניהול מופעי מוסיקה ופרסום: ניר סננס I תאורה: רועי דביר, אלון ירון, יניב מייזליץ, גילי פריקמן, פז פשרהופר I סאונד: מתי אליהו I מזכירות: ים דרורי, עדנה רוזנטל I דימוי הפסטיבל ודימויים בתכנייה: רות גוילי I צילומים: גדי דגון I עיצוב גרפי: עדי קולקובסקי
 

 

זהו ניסוי פרפורמטיבי המבוצע אחד על אחד והאורך כרבע שעה. אורחי הפסטיבל מוזמנים לענוד את משקפי המציאות המדומה ולקחת חלק בניסוי.

ההשתתפות ללא תשלום וכרוכה בהרשמה מראש.  

ההרשמה לניסוי היא טלפונית בלבד. אנא התקשרו 03-5611211 להזמנת מקום לשעה המדוייקת בה תרצו להשתתף בניסוי.

 

22.7.16 שישי 15:30-11:30 ו- 21:30-18:00

23.7.16 שבת 15:30-11:30

 

מה התחושה שמתעוררת בנו כשאנחנו מצויים בגוף של אחר? טכנולוגיות של מציאות וירטואלית מאפשרות התנסות רב מימדית של היות-בגוף-אחר תוך המשך הקיום בגבול הגוף הביולוגי 'שלנו'.

 

בהשראת הניסוי הקלאסי של "אשליית יד הגומי", נציג פרויקט חדש של קבוצת המחקר, OH-MAN  OH-MACHINE: ניסוי פרפורמטיבי של גילום מחדש במציאות מדומה.

 

משתתפים מהקהל יגולמו בגופים וירטואליים ובכך יאתגרו את תפישת הגוף העצמית שלהם, תוך כדי התבוננות ביחסים בין גוף, זמן וזהות.

 

 

 

 

 צילום: גדי דגון

 

 

מאת: דניאל לנדאו בשיתוף עם: חדווה אלתנני, שני בר, חי כהן, דאפי כץ, מיה מגנט  שחקנית מצולמת: רותי תמיר I תאורה: נדב ברנע I ארט: שי גובהרי I מפיק: שחר מרקוס I ייעוץ אקדמי: פרופ׳ מל סלטר, אוניברסיטת ברצלונה, ד"ר דורון פרידמן, המרכז הבין תחומי הרצליה; רותם בנט, הטכניון.

 

 

 

העבודה נוצרה בתמיכת:

פסטיבל פרינט-סקרין, חולון

המרכז לכוריאוגרפיה כלים, בת-ים

המעבדה למציאות מתקדמת, המרכז הבין-תחומי הרצליה

 

 

 

  

   

 

 

אירוע שיח

23.7.16 שבת 18:30

בהמשך לניסוי הפרפורמטיבי שירוץ במהלך הפסטיבל, יערך אירוע שיח הממקם את הניסוי ברצף המחקר העושה שימוש בטכנולוגיית מציאות מדומה. השיח הוא הזמנה להבין את המכניזם של הניסוי, את האופן שבו הוא פועל על הגוף והתודעה ולחשוב על ההשלכות הפרקטיות, הפרפורמטיביות והפילוסופיות שלו.

הדיון יסוב סביב הבנת הדרכים שבהן טכנולוגיות של מציאות מדומה עומדות לעצב את הווייתנו בעתיד הנראה לעין, לשנות את חוקי המשחק של תפיסת הגוף והזהות, המרחב והזמן והיכולת לנוע ביניהם.

 

האירוע יכלול פרפורמנס חי של הניסוי

 

בהשתתפות: דניאל לנדאו, רותם בנט

כל ההליכונים מיואשים 2

אירוע משך במהלך כל הפסטיבל

 

מה הקשר בין שיחה לתנועה, בין המחשבה לתזוזה?

כל ההליכונים מיואשים 2, פועלת כמכונת שיחה המזמינה את הצופים לקחת חלק בשיחה בתנאים תנועתיים מוגדרים. העבודה תוצג בוורסיה בימתית בתכנית ב' של הפסטיבל ותופעל כעבודת משך במהלך שאר התכניות.

 

יוצרים ומשתתפים:  טל אלפרשטיין, טל אדלר אריאלי, אייר בלומברג, רז גלוזמן, מירב דגן, ניר סגל ויהונתן רון I יעוץ אמנותי: עודד גרף I תודות: Energym

ג'ואל בריי ועודד רונן

מכונות של עוד

 

אנחנו במירוץ שלא נגמר. שועטים קדימה, מחפשים כל הזמן איך להתקדם, איך לא להפסיד, מבועתים מהמחשבה שניוותר מאחור.

 

מכונות של עוד מתעסקת בקשר שבין קפיטליזם, קונפורמיזם, תשוקה מינית, וכמיהה לזוגיות דרך התמקדות באפליקציות הכרויות של תרבות הגייז, ומצביעה על הכרסום ביסוד האנושי האינטימי ביותר – תקשורת בין אנשים.

 

אתה נרשם תחת הבטחה שתהיה שייך. יש תחושה שהדלת פתוחה ושכולם יכולים להשתתף. אתה חלק מקהילה ויכול בקלות להכיר מישהו. אך בפנים אתה מוצא עצמך במין שוק דיסטופי, בו אתה בו-זמנית המוכר, הקונה והמוצר: אתה ריבוע קטן מיני רבים, זמינים ומיידיים המקוטלגים באופן מושלם. בשוק הזה שיחה עם אחד מוחלפת בסחר עם רבים בו זמנית. כדי להצליח במשחק צריך להקרין עוצמה וחוסן. חשיפה עצמית ושבריריות – משמעותן הפסד.

 

אתרי ההכרויות מייצרים בסופו של דבר סטנדרט אחיד של תשוקה. אתה הופך לריבוע קטן המייצג גיל, גודל שריר והצלחה שעל פיהם אתה נמדד וממוקם בסולם היררכי. אט אט נוצר גטו חדש של הסכמה בשתיקה להפוך מבן אנוש לפרופיל דיגיטלי. למה, אם כל המשתמשים מרגישים ככה, כולם משתפים פעולה עם המערכת הזו?

 

האם בעולם שמתנהל במערכת מחושבת, קרה ומנוכרת, נוכל להסיר את המגנים כשנפגוש אפשרות לאינטימיות? או שלעד נישאר מכונות של עוד.

 

 

         

 

צילום: גדי דגון

 

 

מאת ובהשתתפות: ג'ואל בריי ועודד רונן I מוסיקה: בטהובן, האחים שרמן, ריוז'י איקדה

 

 

                 







תמי ורונן יצחקי

שלא להרבות בדברים

"מָאתַיִים אֲרְבָּעִים וּשׁמוֹנָה אֵבָרִים בֳּאָדָם, שׁלוֹשִׁים בְּפִיסַת הָרֶגֶל, שִׁישָׁה בְּכָל אֶצְבַּע, עַשָׂרָה בַּקוּרְסָל, שׁנַיִים בַּשׁוֹק, חַמִישָׁה בָּאַרְכּוּבָה, אֶחָד בַּיָרֵך, וּשׁלוֹשָׁה בַּקַטְלִית, אֲחַת עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת, שְׁלוֹשִׁים בְּפיסַת הַיָד, שִׁישָׁה בְּכָל אֶצְבַּע, שְׁנַיִים בַּקָנֶה, שְׁנַיִים בַּמַרְפֵּק, אֶחָד בַּזְרוֹעַ, וְאַרבָּעָה בַּכָּתֵף. מֵאָה וְאֶחָד מִזֶה, וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶה. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חוּלְיוֹת בַּשִׁדרָה, תִּשׁעָה בָּרֹאשׁ, שְׁמוֹנָה בַּצַוָואר, שִׁישָׁה בְּמַפְתֵחַ שֶׁל לֵב, וַחַמִישָׁה בִּנְקָבָיו..."

(אהלות פרק א' משנה ח')

 

    ספירת מלאי שיטתית של כל מרכיבי הגוף, הנפש, האישיות, הזהות, הביוגרפיה, האגו והפרסונה.

 

  

צילום: גדי דגון

 

מאת: תמי ורונן יצחקי I בהשתתפות: תמי יצחקי I מוסיקה: רמי טרייסטמן Studio Ramix

   

                









מופעי ההיסטריה

מוזיאון פתולוגי חי

 

עדילי ליברמן

מקור המילה היסטריה הוא במילה היוונית היסטרה שפירושה; ״רחם״. במאה הרביעית לפנה״ס האמינו כי הרחם נודד ממקומו, מגיע לחזה וגורם לתעוקה וקשיים בנשימה. בימי הביניים העלו את ההיסטריות על המוקד ובסוף המאה ה-19 ההתקף ההיסטרי אשר הוצג בבית החולים סלפטרייר, היה מהמופעים הנחשקים ביותר בפריז. ״מוזיאון פתולוגי חי״ כך כינה הנוירולוג ז'אן מרטין שרקו את המחלקה אשר בראשה עמד.

בתוך המכניזם ההיסטרי יש בכוחן של רגשות ותחושות לחולל תופעות נוירולוגיות מורכבות. שרקו הוקסם מן האפשרויות הטמונות ב"גוף המדבר", ובמהלך שלושים השנים בהן ניהל את המחלקה הנוירולוגית הגדולה מסוגה בצרפת, הוא אבחן, חקר וקטלג את מטופלותיו באופן שהחזיר להיסטריה את מעמדה כפתולוגיה נשית מובהקת. מופעי ההיסטריה מבית היוצר של ז׳אן מרטין שרקו ישוחזרו במופע כמקרה בוחן, דרכו נחשוף את יחסי הסובייקט-אובייקט על הבמה, בצורה מזוככת הנעה בין עולמות הפרפורמנס, המדע, הרפואה והמגדר.

"אלו היו מופעי ראווה בהם לקח הגוף הנשי את רשות הדיבור וביטא בתנועה וברטוריקה טרופה את תשוקותיהן, מיניותן, זעמן והתנסויותיהן המושתקות של נשים בחברה פטריארכלית."

                                                                                   

                                                                                               (קתרין קלמנט והלן סיקסו)

 

 

 

      צילום: גדי דגון

 

 

מאת: עדילי ליברמן I בהשתתפות: משי אולינקי, כרמית בוריאן, מעין חורש, עדילי ליברמן I יעוץ אמנותי: ברכי ליפשיץ I מוסיקה: דגנית אליקים, טריו לחליל, פסנתר וצ'לו מאת לואיז פרנק ותוכנת supercolider ן עיצוב תאורה: איריס מועלם I צילום: אייל תגר

 

תודות: ענת אורןד״ר חן אלון, מיה אלרן, לורה קירשנבאום, יעל קרמסקי, הגר שפירא

 

 

 

  

 

 

 

הצפה

 

ניבי אלרואי ואלה רוטשילד

 

הצפה מציג את סיפורו של אינדיבידואלית ששרדה אסון נורא שלאחריו לא נותר כמעט דבר מהעולם שהכירה לפני.

 

תוך חיפוש אחר החיבור בין שתי שפות אמנותיות של הכוראוגרפית והרקדנית אלה רוטשילד והאמנית הרב תחומית ניבי אלרואי, העבודה יוצרת תמונה בימתית-וויזואלית שמאפשרת לצופה להיות לרגע ב"יום שאחרי".

 

המופע מנסה לשרטט קו בין הפנטזיה הוויזואלית של "הסוף" לבין היראה או הפחד מהרגע הזה ומבקשת לחשוף את הקשר בין הפעולות היומיומיות שאנחנו מבצעים מתוך הרגל לבין האפקט שלהן על הסביבה שלנו שלא ככה סתם הגיעה לכדי "הסוף".

 

 

 

   צילום: גדי דגון

 

 

 

מאת: ניבי אלרואי, אלה רוטשילד I בהשתתפות: אלה רוטשילד I עיצוב חלל: ניבי אלרואי I ארט: זוהר שואף I מוסיקה: מתן דסקל I מיפוי וידאו: יערה ניראל I תלבושות: מיכל הידש.

תודות: מרכז כלים, יערה ניראל, עומר שיזף.

 

 

 





לא עלינו

נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג

 

הילד הוא לא העניין. הוא המחולל. ובחלל מוגדר אמא שלו עכשיו מחוללת.

רצף של פעולות הישרדות שהשיפור בביצוען הוא פרי אימונים ורכישת מיומנויות חדשות המעצבות-מגלפות את הגוף למידותיהן. זה לא שיש מרחב ובתוכו אפשר לנוע בחופשיות ובאותנטיות. יש צורה מוגדרת להתנהלות בתוך המסדרון הרפואי/מנהלי, ותרצה או לא תרצה אתה מתחיל להתנועע בדרך בה הוא מנווט אותך, לומד את הפיתולים, הפניות החדות, התמרונים.

זה מחול של יום חולין, חולין כמו חול, חולין כמו חולי.

 

   צילום: גדי דגון

 

 

מאת: נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג I בהשתתפות: נעה מרק-עפר I דרמטורגיה: רננה רז I עיצוב תלבושות: יסמין וולק I יעוץ תלייה וטיפוס: שי רמות

 

תודות: לשותפי לחיים ושותפי ליצירת חיים, רועי. לאהוביי רומי ואבשלום. להוריי המחבקים. למשפחתי. לאורן אדם ואריאל שקדי - אאא שקדי הפקות.




כל ההליכונים מיואשים 2

שש דמויות רצות על הליכונים ומשוחחות על העתיד. כמנגנון פוליטי העבודה מבקשת לייצר לעצמה חוקים חדשים ותוך כדי ריצה מתנסחות להן דרכי שיחה חדשות.

כל ההליכונים מיואשים 2, פועלת כמכונת שיחה המזמינה את הצופים לקחת חלק בשיחה בתנאים תנועתיים מוגדרים. מה יקרה לשיחה אם נתנה את הדיבור בריצה? מה הקשר בין שיחה לתנועה, בין המחשבה לתזוזה? העבודה היא אובייקט שמטרתו לתפעל את השאלה ללא שואל. חוקי המשחק של השיחה משתנים ומערערים את תפקידי הפרפורמר והקהל תוך ניסיון ליצור שיח גופני-קולי.

 

* העבודה תוצג בורסיה בימתית בתכנית ב' של הפסטיבל, וצופעל כעבודת משך במהלך שאר התכניות. אתם מוזמנים לקחת חלק בהפעלת המנגנון. אל תשכחו את נעלי הריצה.

 

 

    

צילום: גדי דגון

 

 

 

יוצרים ומשתתפים:  טל אלפרשטיין, טל אדלר אריאלי, אייר בלומברג, רז גלוזמן, מירב דגן, ניר סגל, יהונתן רון I יעוץ אמנותי: עודד גרף I תודות: Energym

 

 

 

 



מוסיקה של ערסים בהיכל התרבות

מעיין כהן-מרציאנו

 

יחסי הכוחות ברוב החברות בעולם, המבוססים על אי שוויון גזעי או אתני, מניעים יחידים "לעבור" בין קבוצה המזוהה כנחותה לקבוצה ההגמונית. מעבר זה מתבטא ברצונותיהם של היחידים להשתייך לקבוצה הנתפסת כחזקה, שולטת, ועל ידי כך ליהנות מפריבילגיות הנתונות בידיה של האחרונה.

 

כאישה, בת הדור השלישי לעליה המזרחית, אני מעבדת את הקונפליקט הקיים בתוכי דרך סקירה ביוגרפית אישית, בה מועלות סיטואציות המציפות שאלות העוסקות במרכיביה של זהות והמנגנונים החברתיים המעצבים אותה.

 

בושה, כישלון, תחושת חוסר שייכות, המתגלמים ברצוני להיות חלק מקבוצה פריבילגית, הם אלו המעיבים על ההנחה הרווחת כי "העניינים" בדור זה אמורים להיות "פתורים".

גופי הוא הכלאתם של הורי, של ניתוק והימנות, של התנגדות וקבלה, של רצון והתפכחות, של קונפליקט ואולי של פתרון.

 

 

  צילום: גדי דגון

 

 

מאת ובהשתתפות:  מעיין כהן-מרציאנו I נגן עוד: עידן אלמלם | ניהול חזרות:  אנאבל דביר, מעיין גור

 

תודות: טל, יאיר ונאוה. ענת שמגר, בתיה שכטר, מוטי שושן, מיה ברן, יעקב כהן, דפנה כהן.

תודה מיוחדת לרותם תש"ח.



Here comes the Hit

דרור ליברמן וקזויו שיונוירי

  

אנחנו נקראים "יוצרים עצמאים" אבל העצמאות שלנו בתור "יוצרים עצמאים" די מצומצמת, דווקא בתור "יוצרים עצמאים" התלות שלנו במערכת היא מוחלטת, ישנו חוזה בלתי כתוב אשר יוצר מצב בו לשם הישרדותנו הכלכלית, נדרש מתאם גבוה ככל הניתן בין ה"חזון האמנותי" שלנו לבין צרכיה וציפיותיה של המערכת, הגלויות או הסמויות.

 

על מנת להבין "כיצד קורה שהסדר הקיים משתכפל ואף משגשג חרף המצוקה ההמונית שהוא מייצר?" (לואי אלתוסר,״על האידאולוגיה״) אנו מציעים את המקרה הספיציפי שלנו, כיוצרים, את גופנו, רצונותינו, מחשבותינו ובעיקר את אי ההסכמות בינינו והפתרונות היצירתיים, כמשל קודר להתכתשות היומיומית, כאינדיקציה לגבולות קיומנו הצרים, למרחק האינסופי מהחירות.

 

המופע כולל עירום

 

צילום: גדי דגון

 

מאת ובהשתתפות: דרור ליברמן וקזויו שיונוירי | דרמטורגיה: עידית הרמן I עיצוב וביצוע תלבושות: מרינה מויסוב

 

תודות: עודד צדוק, תיאטרון קליפה

 





הכל טוב

 

רותם תש"ח

 

מופע הרצאה שעוסק בשימוש במחול כפרופגנדה, אל מול מחול שמאפשר לנו לסבול את הסדר הקיים.

 

 

 

 צילום: גדי דגון

 

 

מאת ובהשתתפות: רותם תש"ח I תודות: ד"ר אורלי שבי

 


עבור לתוכן העמוד