ארוס

תביא מים, תביא יין, מלצר,"

תביא לי זרי פרחים, תביא -

בא לי להתאגרף עם ארוס."

(אנקריאון)

..."כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר."

(המיתוס של סיזיפוס, אלבר קאמי)

בין שני הטקסטים הנ"ל, אנו תוהות על מהות החשק, מה מצית את התשוקה

מתי היא כמו נשלטת על ידי דיוניסוס, משכרת, מתעתעת ומרחיקה מהמציאות, מביאה סכנה וגאולה בו זמנית?

מתי היא לעזר, יצר חיים מעורר, מציל מכאב החידלון האנושי? איך למצוא את הליבידו כשנדמה שאיננו?

החלוקה בין האלוהי, הנשגב והפנטסטי לבין מפגשים אנושיים כואבים עם מציאות של חולי, מוות וקשיי היומיום איננה דיכוטומית. אנו מתחככות בחיים על כל גווניהם ופוגשות את הארוס גם בתוך מלחמות המציאות; לפעמים זאת בריחה, לפעמים העמקה אל תוך עצמנו, לפעמים דווקא רצון לאיבוד עצמי, לפעמים זה צורך לשמר חיות בתוך חוויות מיתה פנימית ולפעמים פשוט דחף פיסי, פרימיטיבי, מהות יצירתית של אהבה.

אנחנו מחפשות בתנועת הגופים את מקור האנרגיה היצרית, הבוראת והורגת חיים.

כוריאוגרפיה וביצוע: נועה שילה ועינת גנץ // ניהול חזרות וניהול הצגה: אלכסנדרה שמורק // עיצוב תלבושות: רוזי כנען // עיצוב תאורה: תמר אור // ניהול אמנותי: רייצ'ל ארדוס // עין חיצונית: שלומית פנדומינסקי // ליווי קולי: מאיה פנינגטון// צילום: נטשה שחנס