הביטאט

משך המופע: 50 דקות

מה הופך ריקוד לחי? כיצד כוריאוגרפיה יכולה להיוולד כל פעם מחדש, באותו זמן בו היא מופיעה?
האם ניתן להסתכל על ה״לא-כלום״ כחומר? ואם כן, איך הוא נראה? מה קורה ברגעים שבין המתוכנן למאולתר?
על במה ריקה, כאשר הקהל יושב מסביב, נרקוד לכם ריקוד, ובאותו זמן נחייה לכם חיים. נתבגר בשעה.

ולמרות שאנחנו מכירים את הריקוד, ולמרות שאנחנו מכירים את עצמנו - נדמיין לנו שלא.

נעצור, נשהה את הרגע המוכר הבא, ונניח ללא-כלום להתגלות.

ניתן לו לספר לנו משהו שלא ידענו - על טבעו של ריקוד, על טבעו של גוף, על היכולת שלהם להתקיים בהתנגשות מתמדת בין ביולוגיה ותרבות, בין ידיעה לחוסר-ידיעה, בין היומיומי לנשגב.

 

"גם "הביטאט", עבודתו של אורי שפיר, היא כשמה - "בית גידול" - שבמרכזו מוצב הגוף הפיזי שמשנה מצבי צבירה תנועתיים ורגשיים במהלך מובנה של התפתחות לצלילי "וריאציות גולדברג". תחילתה בתנועה איטית וממוקדת על הרצפה של שני גופים בלתי נפרדים, והיא גדלה ומתעצמת לגלגולים וקפיצות, ביחד ובנפרד, בכל חלל המופע. בשיאה מתגלה הגוף ככלי קיבול של ביוגרפיות אישיות ותרבותיות, עם רגעים של מודעות עצמית לפרפורמנס שמתקיים בזמן אמת מול קהל, לצד התייחסויות היסטוריות לתנועות מוכרות מרפרטואר ריקודי החצר, המחול העממי והבלט, ולמחוות המוסכמות - מבט, קידה ותנועת ראש - של ההביטוס שבתוכו צמחו סגנונות אלו. במובנים רבים, נדמה כי עבודתו של שפיר ממשיכה מהלך רעיוני וצורני שהושתת ביצירות אייקוניות של כוריאוגרפים כמו סטיב פקסטון ופול טיילור שעבדו עם מוסיקה של באך, או מארק מוריס שיצר לצלילי הנדל ומוצרט, במובן של החיבור בין הגוף היומיומי, המשוחרר נטול העכבות לקומפוזיציות מוסיקליות תבניתיות ומוקפדות, שיוצר מיזוג בין חול לקודש" עידית סוסליק, העין העכשווית   

 

כוריאוגרפיה: אורי שפיר // ניהול הצגה: ענת ועדיה // סטיילינג: תמי ליבוביץ׳ // עיצוב תאורה: עופר לאופר // ליווי אמנותי: סהר עזימי // רקדנים: צוקי רינגרט, אורי שפיר

 

עלה לראשונה בפסטיבל זירת מחול 2017, הזירה הבינתחומית

 

עבור לתוכן העמוד