מגידה

יצירת מחול ומוסיקה חיים שהיא חוויה רגשית.

מגידה נוגעת ומזיזה, צובטת, מלטפת, צועקת, בועטת, בוכה וצוחקת.

שני מוסיקאים, עשרה כלי נגינה, מוסיקה מקורית וסוחפת.

רקדנית אחת, רמ"ח אברים, שס"ה גידים, ורוח פראית במיוחד.

יצירה שנעה בין הכתוב למאולתר, הריקוד והמוסיקה קשובים לרגע,

נוצרים בהווה, פועמים ביחד.

           מהמקום שממנו אני באה,
           כשאישה נכנסת אל המעגל לרקוד,
           היא מספרת.

בתנועות קטנות, מושאלות מהחיים עצמם, משתפת בחוויה, חולקת.

הנשים שמקיפות אותה, מהנהנות.

הסיפור שלי נולד מהחיים.

אלו הפשוטים, הרגילים. אישה, תינוקות, בית, גבר, אחו, הורמונים.

השגרה שהופיעה לראשונה בחיי, הפכה את ימיי לשרשרת פעולות רודפות זו אחר זו.

כל חלקה של חופש ובחירה, נדמו כנעלמו, ואני הייתי כרדופה.

ימים רבים עברו, ידיי לא פסקו מנוע, גופי לא פסק מלשרת,

רוחי נשבה בין הסדקים ועיניי נפקחו.

בפעולות היומיומיות ראיתי אוסף של תנועות.

באוסף הזה גיליתי רצף, ברצף שמעתי קצב, ובקצב הזה שמעתי קריאה, לנשמתי לצמוח.

במקום בו הייתי כבולה, גיליתי חופש.

בזמן שבו עצרתי, לא עשיתי, לא הייתי, נוצרה תנועה עמוקה.

ומגידה עלתה ובאה להגיד את דבריה, מימים ימימה.

           מותחת את מנעדי התנועה המסורתית אל המופשט, ומתוך הגולמי, נעה.

מדברת בשפה עתיקה, את מה שעכשיו.