השולחן

מלמעלה השולחן נראה קטן קטן. גם נמלים צריכות שולחנות עבודה (המשוררות שבהן בכל אופן), מסביר שלמה עוסק מורשה. שירי נמלים הם שירים כל כך קטנים שאפשר להכניס בהן רק אות אחת. ולפעמים גם שתיים.

נגיד: 'יש' 'או' 'לב' סיפורה של ילדה, שולחן כתיבה, שירי נמלים, מטוס מנייר, וידיים של בעל בית.

יוצרות: רוני ברודצקי ויעל תורג'מן
כתיבה: רוני ברודצקי
כוריאוגרפיה: יעל תורג'מן
עיצוב אובייקט: אילי לוי
עיצוב תאורה לאובייקט: תמר אור
מוסיקה: נדב ויקינסקי
עיצוב תאורה: שי סקיבא, עמיחי אלהרר , תמר אור
עיצוב תלבושות: רוני שלזינגר
הפקה: ענבל ביי
שחקנים: אורטל אבנעים פרידמן, גילי בית הלחמי, עירית גדרון  

עלה לראשונה בפסטיבל עכו 2013 תודות: מסלול תיאטרון מחול, בית הספר לאומניות המחול, סמינר הקיבוצים

משך ההצגה: 60 דקות

 https://www.youtube.com/watch?v=Mp3C5_aXaQE&list=PL0YOy1puYFIbuGkn3wqKZV8LW4hycC9uh&index=1

יצירה מפעימה ואיכותית, המדממת נייר אל תוך שולחן העץ" מרתה יודעת

"...גילי בית הלחמי שובת לב בתפקיד הילדה בעיקר בזכות העיניים הנוצצות. היא נלחמת על הבמה ונותנת את כל כולה ועוד קצת..." מירב יודילביץ 

"היוצרים ראויים להערכה על כך שסיפקו חומר למחשבה, שהותירו משקע, ושיצירתם לא נמחתה מהזיכרון מיד לאחר מחיאות הכפיים. כזו הייתה "השולחן" של רוני ברודצקי ויעל תורג'מן, יצירת תיאטרון מחול לשלוש שחקניות שהתרחשה כולה על שולחן כתיבה, ושגוללה בעקיפין ובין השורות, באופן יצירתי, סיפור קשה..." תמר רותם,

"....ההצגה מסתיימת בפיאסקו חולני, כואב ומרגש, אבל משום מה הצופה יוצא מהאולם הקטן עם אופטימיות כלשהי. אולי בזכות המשחק המצוין של גילי בית הלחמי כמיקה בגילום מעולה של ילדה, על כל סודותיה, החלומות (שיוצאים לה מהנחיריים) ויופייה, מספרת את הסיפור כאילו היה הסיפור שלה במשך שעה שלמה וללא נפילות מתח. אלמה דישי מביאה קסם חם וכובש לדמות של האם שאיבדה את שפיותה ועירית גדרון נותנת תצוגה מרהיבה של חן, שמחת חיים והומור, שמתחלף בהמשך לכאב חריף ומרגש.בואו לשולחן, שבו סביבו ותחוו חוויה תיאטרלית מקסימה ומלאה באהבה שלא תוכלו להיות אדישים אליה...." אופיר בר הלל, אתר אינטרנט: .

"רוני ברודצקי ויעל תורג'מן לוקחת את הצופה ביד בטוחה ולאט לאט מכניסות אותו לחדרי הנפש. הצגה למיטיבי טעם" דני הורביץ, מחזאי "תוך שימוש וירטואוזי באמצעי במה פשוטים מצליחה הבמאית להנכיח את ההיעדר. פעם של ההורה, פעם של המתים ופעם של הנשכחים מלב. התוצאה משחקית מחד וקורעת לב מאידך. הצופה נותר עם השולחן ולא עם האבא שאמור לשבת עליו, עם הסבתא ולא עם הסבא שפעם אהב אותה, ועם הילדה שהדמיון הוא ההורה הבריא היחיד שנותר לה. " אורית גידלי, משוררת.

ההצגה היפה הזו, מציבה באור חדש אלמנטים מובנים מאליהם, כמו נייר. היוצרות רוני ברודצקי ויעל תורג'מן השכילו להפוך את הנייר בחדר העבודה של האבא, על מוצריו וסוגיו השונים, לאלמנט מהותי בתפאורה, לאביזרים ונפלאות. מנגד, עומד לו השולחן, דמות רביעית בקאסט של שלוש שחקניות נהדרות. לצד שחקניות ההצגה המצוינות, עירית גידרון שגילמה את הסבתא, ואורטל אבנעים פרידמן שגילמה את האמא, ניצבת שחקנית אחת, מוכשרת מאוד, גילי בית הלחמי. באופן שובה לב, ילדי אך בוגר, היא מגלמת את הילדה. \תפקיד זה מוכיח את הווירטואזיות של השחקנית הצעירה הזו, שלדעתי תגיע עוד רחוק מאוד.עבודתן של ברודצקי ותורג'מן ועיצובה של אילי לוי, הצליחו להפוך את הסיפור הלכאורה רגיל הזה, הכה-ישראלי וכה- אנושי, ליצירה מפעימה ואיכותית, המדממת נייר אל תוך שולחן העץ. אירית ראב, מגזין "מרתה יודעת"

ככל שההצגה מתקדמת, מתגלה שמתחת לשנינות, לברק ולהמצאה יש פעימה חזקה של כאב, שנוגעת ללבו של הצופה וממשיכה ללוות אותו גם אחרי שהאורות נדלקים. מבלי לוותר לרגע על ההשראה וההומור, מצליח המחזה לגעת בשאלות עמוקות. מזמן לא ראיתי הצגה שמשלבת כך בין קסם, פיוט ועצמה רגשית. רוצו לראות את השולחן. אשכול נבו, סופר.