רכיבי נגישות
- הדגשת ניווט מקלדת
-
בחר גודל פונט
-
בחר קונטרסט
- איפוס הגדרות נגישות
בכל מקום באמבטיה שאין בו מים
ראיון של נאוה צוקרמן עם חיה בראל
ביקורת ידיעות אחרונות / שי בר יעקב
הפקה חדשה של אנסמבל תמונע
במסגרת העונה הגרמנית בשיתוף מכון גתה
מחזה על אישה שנסגרת באמבטיה.
בתוך עידן של מירוץ להשגיות, בתוך הרצף המהיר והתובעני של חייה, עוצרת אשה וסוגרת את עצמה בחדר אמבטיה. היא לא זוכרת כלום. עבַרה, רגשותיה ותשוקותיה. איבדה קשר לעצמה. ברווח הקטן הזה שכפתה על עצמה, היא מתבוננת מחדש.
דרך כתיבה מלנכולית ומשעשעת, מעלה המחזאית שאלות על היחס לגוף, למיניות ולנפש הנשית. הכל עובר מהר, ומהם בסופו של דבר – החיים?
על העבודה:
במהלך העונה הגרמנית קיבלתי את הטקסט של גזינה דנקווארט לידיים. היתה שם הערה אחת, של המחזאית, בראש הטקסט: "מונולוג לשחקנית שיכולה לדבר מהר".
התחלתי לקרוא ולא היה שם לא מהר ולא לאט, לא זמן מסוים ולא מקום מסוים, הייתה שם כתיבה בשפה אחרת, "שפת המודע והלא מודע". לא השפה המדוברת, אלא שפה שמחפשת לגעת בתהום הנפש, תהום שאין לה מילים.
הכתיבה של גזינה משכה אותי. היא הכריחה אותי להיכנס למצב הנפשי של אישה במשבר. המילים הובילו לתמונות שמציפות את ראשה, בזו אחר זו, בלי סדר של זמן ומקום.
רציתי להכיר את האישה, רציתי להכיר את המחזאית. התחלתי לטייל בראשה דרך השורות הקצרות והמעברים הלא צפויים. במקביל טסתי לברלין לפגוש את גזינה. אישה צעירה כבת ארבעים הגיע לפגישה, רכובה על אופניים. ישבנו הרבה שעות בבית קפה ליד שער ברנדנבורג ושתינו יין. לא דיברנו וכן דיברנו. שתיקות ארוכות ופרצי שיחה. "את הטקסט כתבתי בגיל שלושים לאחר שיחסים שהיו לי עם גבר במשך עשר שנים הסתיימו", אמרה. היה לה כאב בעיניים.
חזרתי לתל אביב והבנתי. הבנתי שאני צריכה לקרב את זה לחיים של
ביקשתי מ
תקציר:
בתוך אולפן טלוויזיה עם קהל, מקליטים ערב הוקרה לשחקנית מוכרת. במאי הערב והמנחה שהוא גם המוסיקאי, הם דמויות גבריות משמעותיות בחייה. לאחרונה התפרקה שותפות החיים והיצירה שלהם.
על הבמה באמצע ההקלטה, מול הקהל באולפן, מכה אותה הפער בין רגשותיה הפרטיים למציאות האירוע המצולם. היא מותשת מהמאמץ המתמיד בריצה מתפקיד לתפקיד. היא מותשת מלרצות, בודד לה, בודד לה כל כך. פתאום היא לא זוכרת, היא לא מרגישה כלום. היא קוטעת את האירוע ומסתגרת בשירותים. שם, לאט לאט, היא אוספת ומנפצת, אוספת ומנפצת את הזהות הנשית הפגועה שלה. במקביל מתמודדים הגברים עם היחסים שהיו להם עם עצמם, עם השחקנית ועם היצירה.
את השפה שגזינה העבירה במילים ניסיתי לתרגם לחוויה בימתית. אין כאן מה להבין, אלא לפסוע עם המילים, הדמויות, הזמנים השונים, התנועה, המוסיקה והמצלמה.
ההצגה הופקה במסגרת העונה הגרמנית בתמונע בשיתוף מכון גתה, בסיוע משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב