אני רק שאלה/ אני רואה אותם מתקרבים

משך המופע: 70 דקות

  

שפת הגוף היא  שפת אימי. היא השפה ממנה אני באה ואליה אני חוזרת.

הבמה בשבילי היא מקום בו מתאפשר כוח שאין דומה לו ואינו נוכח במציאות מחוצה לה. מקום בו אני מביאה את הגוף שלי לכדי דיבור, בו מגבלה יכולה להפוך ליתרון וגבול לאין גבול. עולם  בו הגוף הוא הכוח והמחוקק.

הלשון  בשבילי היא שדה מוקשים. מרעה מרוצף סכנה. פסיעה דרכו היא תמיד על שבילים עם פוטנציאל טרף.פוטנציאל אבדן. אין לי בה שבילים אחרים. מעולם לא היו לי.
כל יציאה מממני החוצה, מסף החלל שהוא גופי אל חללים אחרים, היא קרב.

 

שדה הלשון הוא שדה של כוח, של ניסוחו, של שימורו. הוא המרחב הראשון של החזק להשתית שליטה, לשמר סדר ויחסי כוח. הוא מגודר ומעוצב ראשית על ידי ועבור גברים. אני אישה. מלכתחילה, כנקודת מוצא הלשון העברית לא רואה אותי, לא מיועדת לי. לשון זכר היא ברירת המחדל במרחביה והניסיון להתנהל במרחב זה, לדרוש בו, להגשים בו מועד לכישלון מראש. המגבלה שהלשון העברית מהווה עבורי מחייבת אותי לחפש שפות אחרות, לשבור ולנסח מחדש לשון ראויה, לשון נקבה. 

 

מאת:   סתיו מרין

שותף ליצירה:

 נטע וינר

 כוריאוגרפיה וביצוע:

 סתיו מרין

טקסטים: נטע וינר, יוסי גיספן, קובי אוז ויואב גלנט

ייעוץ אמנותי:

 יאיר וריד וטל יחס

 עיצוב תלבושות:

לן בוכמן  
 

יצירת מחול מקאברית, הנעה על הגבול הדק שבין אמת לבדיה ועוסקת בפולחן ההנצחה הישראלי.

העבודה מתכתבת עם הביוגרפיה האישית של היוצרת ומשפחתה, מתוך התבוננות פינימית וחיצונית על טכסי השכול הישראלי. ללא מעצורים, ללא טאבו, נחשפים הגיחוך והזיוף שבפולחן המתים שלנו, וגם האמת על מה שהוא משרת אישית ולאומית.

על הבמה נמצאת אשה שהיא קצת חתול, הממיתה ומנציחה את עצמה שוב ושוב בטקסים, מצבות ,שירים וריקודים. היא בודקת דרכים שונות לזכור, לנצח את הסוף המוחלט. החיים והמוות שלה זולגים זה אל זה, העצב והממלכתיות נצבעים בקיטש זוהר ומחרמן, עד שהתוכן והצורה מאבדים ממשמעותם.

זוכת תחרות גוונים במחול 2013

 

כוריאוגרפיה וביצוע:  מירב דגן

מבצעים נוספים:

 עדה דגן ואופיר בן שמעון

מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית :

דניאל ספיר

מוסיקה נוספת: DANCE MACABRE ,op 40' Camille Saint-Saens

תלבושות: יולי דוידוביץ 6B 

ליווי אומנותי : עידית הרמן 

 

 

העבודה הועלתה לראשונה בפסטיבל גוונים במחול 2013 במרכז סוזן דלל ובתמיכת קרן רבינוביץ.


מתוך ביקורת של דנה שליו על פסטיבל גוונים במחול 2013:

"יצירתה של מרב דגן, "אני רואה אותם מתקרבים", מציגה הנצחה אובססיבית כתהליך נפשי שסופו אובדני. אבל הצלחת היצירה עצמה יוצרת פרדוקס: בעיסוק של דגן בטראומה נעדר השימוש בתהליך היצירה עצמו כתהליך תרפויטי. דגן לא משתמשת בעבודתה הכוריאוגרפית בכדי להתמודד עם כאבי הנפש ושאלות המוסר. במקום זאת, היא פונה ליצירה לאחר שכבר עיבדה בעצמה את חווית המוות והזיכרון, והביקורת שלה על הטקסים הרפטטיביים והפורמליות הצבאית היא לא אימפולסיבית ורגשית, אלא מפוקחת וחכמה. לכן האובדניות שאליה מובילה היצירה מעידה על החזרה לחיים דווקא, והפרידה היא מהעיסוק האובססיבי במוות שמוצה עד תום.

יצירת המחול של דגן היא התבוננות על תהליך נפשי לאחר שזה הסתיים. בזכות המבט הזה, יכולה דגן להציג עירום לא כפרובוקציה אלא  ככלי אסתטי מורכב שמרמז על העומק הנפשי החבוי בהתמודדות עם המוות – שמתאפשרת בזכות הטקס – למרות הקיטש המאוס. דגן מציעה עיסוק מעמיק בטקסי הזיכרון, מבלי ליפול למלכודת הקלישאות הפופולריות ותוך שימוש חכם בהן לצורך ביסוס טענתה בזכות הטקס דווקא. החזרתיות הטקסית מאפשרת לדגן תהליך של הזדהות עד כדי טוטאליות עם המוות, ובסופו היא עירומה ואוחזת בתמונה ממוסגרת של עצמה כמושא הקינה, סמל לאימוץ, הכלה והשלמה."

מתוך ביקורת של ענת זכריה על גוונים במחול 2013:


"...המוצלחת ביותר היתה 'אני רואה אותם מתקרבים' של מירב דגן, שעסקה בפולחן ההנצחה הישראלי והתכתבה עם הביוגרפיה הפרטית שלה. לדגן נוכחות פיזית חריפה וחוש מצויין לחיבורים בין חומר למיתולוגיה. בקלות דעת ובמסירות נפש היא יצרה טקס הנצחה לעצמה, משתמשת בכל אותם סמלים שאנחנו מכירים מפינות ההנצחה. וזה היה טקס של גירוש והזמנה ושל רגעי קסם אידיוטיים ואחר כך מחשבות נוגות ומייאשות למדי בקשר לזכרון ושכחה"

אני רק שאלה
אני רואה אותם מתקרבים
עבור לתוכן העמוד