הופעות אורח

כשאני כותבת את הרשימונת הזו, זה אף פעם לא ביום שאתם מקבלים אותה.

כשאני מתיישבת לכתוב, זה תמיד בסוף הרעש של החיים , זה תמיד עם החוויות של אותו רגע.

אבל הרגע שלי והרגע שלכם כקוראים, לא מסונכרן. כמעט חודש עובר בין שני הרגעים האלה.

זה מכריח אותי לראות את הרגע, או את ה"עכשיו" של הכתיבה, בפרספקטיבה של זמן, זה מכתיב פרספקטיבה בין המציאות כשהחוויות מכות, והזמן.

מה באמת, מכל מה שקורה, אני לוקחת לדרך, ואיך ?

אז הפעם אני כותבת כשהדי יום הזיכרון ליצחק רבין מהדהדים לי בראש, ופריצתו של עמיר פרץ לבמה...

מול העיניים עוברות לי פנים, פנים, פנים, דליה רבין דיוויד ברוזה הנכד של רבין עמיר פרץ הנכדה של רבין גלי עטרי קלינטון שוטי הנבואה שמעון פרס ציפי לבני. הפנים מתחלפות כמו קליפ בהילוך איטי, יורדת לי דמעה, אחרי רגע אני כועסת, ואחרי עוד רגע אני לא מבינה כלום, דמעה, מבוכה, ובסוף... מרוקנת.

שאלה: מה זה ?

תשובה: בלבול.

חברה בבלבול. כולם פרפורמרים של במה. כולם מופיעים. יש כניסות לבמה, יציאות מהבמה, לכל אחד יש טקסט של כוכב ההצגה. כולם כוכבים. לכל פרפורמר יש את החוקה שלו, "מגילת העצמאות" שלו.

מה הם אומרים? מישהו זוכר?

עובדת זרה אחת השאירה את התינוקת שלה ליד פח זבל, לבושה טוב טוב, עם קצת אוכל וחיתולים על יד. למי שימצא אותה, בשביל עתיד יותר טוב.

זה דווקא מזכיר לי. מזכיר לי בשביל מה.

נ.ב- עצוב לי שיצחק רבין איננו.