סוף - יולי 2005

סוף.

פעם לפני הרבה זמן ראיתי סרט: "המסע לקיתרה". סרט יווני של במאי אמיץ ופיוטי בשם אנגלופוליס.

הייתה בסרט הזה הרבה שתיקה ומעט מילים. הפנים של האנשים והבחירות של המצלמה דיברו. כמה שזה דיבר את המלחמה/ההתפכחות, חברות שנשברה, משפחה שהתפרקה ואובדן...בשם מה ?

מהמעט מילים שכן היו בסרט הזה, אני זוכרת עד היום את כולן בעל פה.

למה נזכרתי בזה ?

אני מרגישה לשתוק.

המילים איבדו את התוכן שלהן ואת הכוונה.

יש, עכשיו, שפה אחרת.

שפה של הישגיות ולא שפה של אנשים.

אני לא טובה בשפה הראשונה.

א' אומר ל- ב': "אתה מושחת"

ב' עונה ל- א': "אתה יותר"

א' עונד ל- ב': אתה המושחת!"

ב' ל- א': "אתה מושתן ומקנא כי אני ניצחתי אותך.

אני גדול...אני גדול...אני גדול"

ילד אונס ורוצח ילדה יפה אחת. ילדות מרביצות לילדות. בנים מרביצים לבנים ולבנות. נוער שוכב על הכבישים בצמתים עם ההורים שלו.

אז, ש... ש..., מה יש להגיד ?

מישהו שומע ?

הלו ???

יש שם מישהו ???

עכשיו לשתוק. לחכות בסבלנות לזמן אחר.