אל המתווכים של התרבות - יולי 2006

אל המתווכים של התרבות

בזמן האחרון, כמעט כל פעם, עוד פעם ועוד פעם, יש לי דיבור עם עצמי.

ועצמי אומר לעצמי: "זהו! אני לא כותבת, מספיק."

"לאן את מכוונת"?, אני שואלת, "למי"?

מסביב ריצה צינית, שליפות מן המותן, רדוד- נמוך- רדוד.

אפשר בכלל לחזור לאיזו כוונה נקייה מאגו, שאפתנות, כוחנות?

השתנתה הכוונה, השפה מדברת ממקום אחר.

ואז בלילה, תמיד בלילה, אני פוגשת במילים (כתבה של נדב הולנדר במעריב).

לא מכירה את נדב, אבל מודה לו, מודה!

שמור לי ואשמור לך- בדעה צלולה/ נדב הולנדר 

אני אצטט מהדברים שהוא כתב (זו לא כל הכתבה):

"...מאחורי כל אייטם במדורי התרבות עומד עיתונאי ומאחוריו עומד יחצן. או להפך.

העניין הוא שהעולם הזה מנוהל במידה רבה על ידי יחצנים...ומערכת היחסים שבינם לבין העיתונאי היא שתקבע את גורלו (ואת גודלו) של האייטם.

...לפעמים זה מגיע לרמות ביזאריות ממש...בסוף זה עובד. קודם כל, גם עיתונאים הם בני אדם ונשברים אחרי לחץ נפשי מסוים. מעבר לזה, העיתונאי זוכר שביום מן הימים, שיכול גם להיות יום שלישי הבא, עשוי היחצן לקבל פרוייקט זוהר ומנצנץ ולחזור תוך שנייה לעמדת הכוח. בסופו של דבר, בתמורה למילת הקסם "בלעדיות", הקוראים מקבלים כתבה שערכה העיתונאי מזערי, והעיתון מקבל שקט זמני ויחסים טובים עם היחצן,...אבל אלו חדשות ישנות. העניין הוא שלמצב הזה יש גם השלכות. במסגרת יחסי העיתונאי והיחצן, העיתונאי (הכוונה לעורכים וכתבים) מוזמן לאירועים. הרעיון הוא כפול: לגרום לעיתונאי להכיר את החומר מקרוב ועל הדרך גם לשדרג את היחסים. גם כאן הרווח הוא לשני הכיוונים.

העיתונאי מרוויח הופעה, הצגה, קונצרט, השקה או כל דרך נעימה וחינמית לשרוף את הערב.

אירועים כאלה יש בכל יום. באותו זמן בדיוק יש המון אירועים אחרים שאין להם יחצן...

השאר הוא היסטוריה, כמו שנהוג לומר, אבל היסטוריה די עצובה. עיתונאי תרבות מפסיקים בהדרגה להיות צרכני תרבות אמיתיים, והתרבות, כמו שהיא נראית על גבי העיתונים...היא דלה, מיינסטרימית, חדגונית ועולה הרבה כסף. באמת, לאיזה יוצר עצמאי יש כסף ליחצן?

יש מי שישווה את זה לשוק הדירות: כל מי שניסה להיעזר בלוח הדירות  של סוף השבוע יודע שהסיכוי למצוא שם דירה טובה, בלי לעבור דרך מתווך, הוא אפסי. ההבדל הוא, שעם המתווכים מקסימום נשלם חודש נוסף ונגמור עם זה. עם היחצנים, הקוראים לא צפויים להיחשף לתרבות האמיתית, המעניינת, מעוטת התקציב, לפחות עד שלא תתרחש איזו מהפכה רצינית. מה אפשר לעשות? ברמה היומיומית, יהיה מצוין אם עיתונאי תרבות יחזרו להיות צרכני תרבות של תרבות לא מיוחצנת..."

מה לעשות?  אני שואלת. קודם כל, אני שוב מודה לנדב, שכעיתונאי הוא מתריע. מודה לו שבמקום שאני כמעט הרמתי ידיים הוא באומץ מסרב לוותר להמשיך. זה נותן כוח.

מה לעשות? להמשיך לעשות. בלי מכירה, בלי "שמור לי ואשמור לך", לעשות מליבנו, קרוב לעצמנו.

א י נ ש א ל ל ה.

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית