על הדרך, ינואר 2018

על הדרך

בטיסה בדרך לפריז נתקלתי בספר בשם "הנזירה" מאת מרקו לודולי : 

"אם לא נוכל לאחוז בחוזקה באצבעות את חוט השני, ניבלע במבוך: אנשים מסתובבים לאורכו ולרוחבו, משנים נתיב, נכנסים לסמטה זו או אחרת, שבים לאחור, מתחילים מחדש, אבל בסוף נתקלים תמיד בקיר. אני חוששת שהמצאנו את כל זה מפני פחד המוות. יש בעולם רבבה של דתות, כל אחת מאמינה שהיא הדת האמיתית, אבל האמת היחידה היא שאנחנו בשר שהושלך למרעה, בהמתנה לקצב. אנחנו אמנם בהמות פואטיות, כן, יש לנו דמיון בלתי מרוסן, מעניקים קולות לעצים, לדגים, לנפטרים, לשמים, כי הדממה מבהילה אותנו. אני הייתי לנזירה כי רציתי להאמין במשהו יפה, אינני מחשיבה כסף או תהילה, רציתי יותר, רציתי שתהיה משמעות וברכה בכל."

אני לא נזירה. בחרתי ללכת עם היוצרת שבי, כדי לגעת ביופי, לראות אנשים.