רגיעה לרגע - יולי 2008

רגיעה לרגע

צפוף אצלנו, מאוד צפוף.

מכל כיוון אפשרי, צפוף.

צופפו אותנו, מצטופף לנו, אז אנחנו מצופפים את עצמנו ואחרים.

דחוס אצלנו. מאוד דחוס. דחוס ככה שאנשים רודפים אחרי פיסת אויר.

החדשות הטובות הן, שיש מילה חדשה: "רגיעה".

הכי אני אוהבת לראות מישהו מאוד מאוד עצבני, וכשהוא הכי עצבני, מישהו אחר, לידו, אומר לו: "תרגיע".

 זה ממש מרגיע את התרגיע.

אז עכשיו קיבלנו הוראה מלמעלה על "רגיעה".

אז נתנהג יפה, נמלא את ההוראה, ונתפוס רגע כדי לנשום.

אבל מה עושים כשנגמר הרגע? כי רגע זה רק רגע.

ומה אחר כך?

ננשום, לא ננשום?

זה לא אחראי להגיד תרגיע. זה שאומר הוא במצוקה לא פחות מה'עצבני'. כדי להרגיע, צריך להתעמק בשורש המצוקה של ה'עצבני', להקדיש לזה זמן, ולמצוא פתרון.

גם משמעות הזמן השתנתה לאחרונה.

התחילו לדבר פה בטווחי זמן קצרים. כאילו מחר אולי איננו.

אני פוגשת את העיניים של העוסקים ביצירה כשדלת אולם התיאטרון נסגרת, ובאולם חשוך.

יש להם התמסרות בעיניים, הם בונים עולם ויוצקים לתוכו אהבה, בקשה ותקוה, דרך דמויות, חפצים והתנועה של הגוף. והזמן... כמה זמן יש שם... כמה אויר... והיופי...

איזה יופי.

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית