כשהפסנתר מנגן - פברואר 2008

כשהפסנתר מנגן

כשהפסנתר של זבינגייב פרייזנר מנגן...

(מוסיקאי פולני. כתב לקישלובסקי מוסיקה לסרטיו האחרונים)

והכינור נכנס בהיסוס, הפסנתר גובר על הכינור, והכינור מגייס הרבה כינורות, מבדידות. המוסיקה מתרוממת למעלה

אחר כך יורדת נמוך למטה

קול של אישה מחוספס באבוד של ילד המחפש את אמא שלו, נע בין הפסנתר לכינורות...

אני יושבת מול זגוגית חלון, הקור צובע את החוץ עם קצת שמש...

מתגנבת אמונה קטנה שבסוף בסוף אולי המוסיקה מגשרת, אולי היצירה מצליחה להוציא אדם ממרחב פרטי מצומצם וקנאי, אל הרחב...

אל העולם.

אולי?

נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית

נ.ב. – זכריא זביידי (תרבות מעריב 16.1.08): "כנראה המבוקש הכי מפורסם של צה"ל... אחד הסמלים הבולטים של האינתיפאדה, עבר בחודשים האחרונים שינוי דרמטי. הוא משוכנע שהמאבק האלים מיצה את עצמו. כעת הוא מאמין שהדרך לשינוי והגשמה עצמית עוברת בתיאטרון... מאבק תרבותי, הוא מכנה זאת...': לאמנות יש השפעה גדולה יותר, אומר זביידי. אנחנו רוצים לעשות משהו קונסטרוקסטיבי, כדי לבנות את המולדת'... זביידי, מצידו, מתחייב לא לסייע לאף אחד מילדי התיאטרון לבחור בדרך האלימות... קודם שידע מה זו תרבות, שתהיה לו זהות פלסטינית..."

לא חשוב מה המניע של זביידי, אולי הוא התעייף מלהיות נרדף. אבל זה שהוא הלך אל המקום של היצירה, של האמנות, אל הנוער ... לי זה מספיק.