מכתב לדיראס

שִי: בת 45, נשואה+2, שחקנית לשעבר ויוצרת תיאטרון.
אנה: בת 47, רווקה+0, שחקנית לשעבר, עושה סרטים בהווה.
פיטר: בן 40, גרוש+1, פועל במה. רוסי.

היא והיא נפגשות אחרי 15 שנה על בימת התיאטרון מול קהל, עם כוונה לעבד את "מודרטו קנטבילה" של דיראס להצגה.

אנה: דיראס מתעסקת במוות?!
שִי: באהבה.

במה מתעסקות שתיהן? מי זה פיטר פועל הבמה? מי ירה, מי יורה במי? מי מת, מי חי? מה זה תיאטרון? מה זה קהל?

כתיבה ובימוי: נאוה צוקרמן
שחקנים-יוצרים: יעל דר, שירלי ליגום, איליה דומנוב
עיצוב תאורה: יאיר ורדי
ייעוץ לחלל: איריס מועלם
עריכה מוסיקלית: נאוה צוקרמן
תלבושות: אלונה רודה
ע.במאי: מיכל דביר וענבל גנצר
ניהול הצגה: ענבל גנצר

לראיון עם היוצרת נאוה צוקרמן ב ynet / מרב יודלביץ

מכירים את זה שתמיד באמצע של משהו אחד, משהו אחר קורה. זה בא במפתיע. אתה לא מוכן. זה מטלטל את הרצף הידוע. אז באמצע של כתיבת מחזה אחר, הטלפון מצלצל. על הקו יעל דר.

יעל: הי (שתיקה)

נאוה: הי

יעל: שירלי התקשרה.

נאוה: שירלי??? איפה היא...

יעל: (חותכת אותי) היא רוצה לחזור לעבוד.

נאוה: מה? אחרי חמש עשרה שנה...? מה קרה?
יעל: (שתיקה) קרה. קרה הרבה...."החיים".
נאוה: מחר. עשר בבוקר, בתיאטרון, ביי.

סגרנו את דלת חדר החזרות והתחלנו לדבר את הפרידה ואת החיים, דרך העבודה. שלוש נשים עם מטען חיים לומדות מחדש את עצמן ואת חייהן. חמש עשרה שנים של פרידה, צועדות בחדר בזהירות, וזה כואב וזה משמח וזה שואל וזה מנגן את כל השנים והאובדנים, והשאלות, והידיעה שאין תשובה, שאין תשובה, ואם יש תשובה זה עצם המפגש שרוקם יצירה... התחלתי להבין שמתחילה להירקם יצירה. הפתאומיות הלא צפויה של המפגש, החזירה לי את מרגריט דירס ובמיוחד את ספרה "מודרטו קנטבילה".

בשנות השמונים (בדיעבד צומת חשוב בחיי) עברתי לגור בבנין בתל אביב. בחדר המדרגות פגשתי את איזבל, שכנה בבנין וגיורת טרייה שהתאהבה בגבר ישראלי. איזבל הביאה לי ניחוחות של אמנות ותרבות שלא הכרתי. איזבל הביאה לי את מרגריט דיראס. ביחד קראנו מצרפתית, היא הסבירה משפט, משפט ואני כתבתי בעברית. דיראס שחיה את ספריה וכתבה את חייה, כתבה תמיד מתוך הספק וניסתה לאחוז באמת, בבדידות, בכאב ובאהבה. כאישה יוצרת היא ניסתה להבין את החיים כמו שהם, במלוא כיעורם ויופיים. היא לא חיפשה את הסיפור, הסיפור הוא דבר רגיל וידוע מראש, אמרה. היא צללה לכתיבה שהיא מחקר המפורר ומאיר את הנפש של הגיבורים, את התשוקה שלהם, את מה שניתן להבין ומה שאי אפשר להבין אף פעם בתוך מוחם, מילותיהם, מבטם, נשימתם ותנועת גופם. שם טמון הסיפור. מן ההתבוננות הזאת היא יצרה שפה שבשבילי הגדירה מה אני מחפשת בחוויית המפגש בין דמויות על הבמה לבין הקהל. ב"מודרטו קנטבילה" של דיראס יש ויזואליה וריקוד ומה שקולנוע עושה לך, ויש שם פסנתר... והכול, במעט מילים, הרבה שתיקות, דרך סיפור שכביכול לא קורה בו כלום, אבל קורה בו הכול – שבירות החיים, עדינות, צעקה, יצריות. כך הכנסתי את דיראס כדמות נוכחת\נסתרת, שאולי זאת גם אני, לבמה. לאחר זמן הצטרף אלינו לחדר החזרות גבר. איליה. שחקן שהגיע מרוסיה ולא ידע עברית, עובדה שגרמה לעבודה איתו להיות אינטואיטיבית ופיזית. אבל יותר מכל נכחה בחדר החזרות "הצעקה". הצעקה שבעיני היא הלב של "מודרטו קנטבילה". באמצע התנהלות חיים יומיומית נשמעת צעקה של אישה ברחוב. הצעקה הזאת מטלטלת את חייהם של גבר ואישה זרים. היא גורמת להם להיפגש ולהתעכב זה מול זה על הצעקה שלהם, על אובדן והחמצה, על רשות היות, על אהבה. האם זאת צעקה של אהבה או של פחד? האם זה רצח או אהבה? מה זאת אהבה? מה זאת רשות לחיות לפי רגשותייך? מה המחיר?

וכך כאשר בחדר החזרות נמצאים גם סיפורי החיים האישיים שלנו, והם משתלבים ביצירה הקורמת עור וגידים על הבמה, בדרך הטבע השתלבו ביצירה גם שאלות הדוקודרמה, הריאליטי, החומרים מהם עשוי התיאטרון, והמלאכה של יצירת הצגה לבמה וקהל.

נאוה צוקרמן

מאת ובבימוי: נאוה צוקרמןשחקני

מכתב לדיראס
עבור לתוכן העמוד